ושום דבר לא קרה

זה היה היום המאה שלושים ושמונה ושום דבר לא קרה. למשה לקחו ארבעים, ואחר-כך עוד ארבעים. לא? חטא העגל וכל זה. לזקן עברו שמונים ושבע יום עד שהוא תפס את הדג שלו. משהו כזה. הוא לא היה בטוח. בכלל המון עובדות חמקו ממנו בזמן האחרון. גם לגבי עצמו הוא לא היה באמת בטוח. אולי זה כבר מאה שלושים ותשעה ימים, או אולי רק שבעה, ואולי הוא בכלל סופר מהרגע הלא נכון. איך בוחרים נקודת התחלה?

אצל משה זה היה מהתחלת העלייה להר, או מהרגע שנעלם מעיני הקהל שהשאיר מאחור. אצל הזקן זה היה היום האחרון שתפס דג. ואצלו? הוא היה יכול לספור מהיום שעזבה בפעם הראשונה, או מהיום שעזבה בפעם השנייה, או מהיום שהוא עזב אותה. לספור מהמכתב האחרון, מהפעם האחרונה שפינטז עליה, או מהפעם האחרונה שעוד האמין שיהיו ביחד.

זו הספירה שבסוף הוא בחר. היה לו רגע מובהק להתחיל את הסיפרה הזו, תאריך שאם היה רוצה היה יכול לשחזר בדיוק ולספור מחדש את הימים לוודא שאכן מדובר במאה שלושים ושמונה ולא משהו אחר. מהיום בו הודיעה לו שנחום מת. לא שהיא בחרה להודיע לו מרצונה. הוא זה שמצא עוד תירוץ, שאל אם יוכל לצאת לסיבוב עם הכלב שפעם היה גם שלו.

יכול היה להיות יותר הגיוני לספור מהרגע שנחום מת, אבל הוא לא ידע את התאריך ולא רצה לשאול אותה. היה משהו יותר הגיוני בסוביקטיביות, בידיעה. לציין לא את המוות עצמו אלא את הרגע שהמוות הפך לאמיתי. אבל יותר. העובדה שגילה את מותו של נחום מכך שהיא ענתה לו, והוא ידע שזו הפעם האחרונה שתענה, הפעם האחרונה שיפנה אליה.

את נחום הם אימצו ביחד, עוד לפני שעברו לגור ביחד. שניהם תמיד רצו כלב ואף-אחד מהם לא הרגיש מוכן למחויבות הזו לבדו. בנפרד כל אחד מהם היה עסוק מדי בעצמו ובעניינו מכדי לדאוג לכלב, לטייל ולהתייחס אליו כמה שצריך. אבל ביחד הם יכלו.

זו הייתה תקופה יפה. הוא היה קם בבוקר ומטייל את נחום לדירה שלה, מכין לה קפה ולפעמים גם ארוחת בוקר קטנה, וממשיך לעבודה בזמן שהיא עוד הייתה מתעוררת. בערב כמעט תמיד הם היו יוצאים איתו יחד, למרות שבצהריים תמיד היו מתווכחים תורו של מי וכל אחד היה מעמיס טיעונים למה לו יש פחות זמן מלשני.

והיו הנסיעות על הקטנוע שלו, נחום יושב בין רגליו, היא צמודה אליו מאחור, בתנוחה שאיכשהו הכילה יותר אינטימיות מהרבה אחרות, פרטיות יותר.

כשעזבה הוא השאיר לה אותו. זה היה הגיוני. היא פחדה להשאר לבד לילות בדירת הקרקע שמצאו, והוא עבר לדירת חדר צפופה מדי ורחוקה מדי. הטלפון שלו היה רשום אצל הוטרינר והוא זה שקיבל את ההתרעות התקופתיות, מעביר אותן אליה כתירוץ קבוע לבדוק את החוט שעוד קישר ביניהם. כל שלושה חודשים ככה, עד הפעם שלא. הוא בעצמו התקשר לוטרינר, להזכיר את התזכרות, וגילה שבפעם האחרונה היא תיקנה את פרטי הקשר.

זה היה כואב יותר משלושת הפרידות הקודמות. אולי שם היה אמור להתחיל את הספירה, מהיום בו למד שנחום כבר לא שלו, וגם היא לא.

אבל הוא לא ספר. כנראה עוד האמין באפשרות של שיבה. רק אחרי ההודעה שהרגה את הכלב הוא הבין שזה באמת הסוף. אם עוד היה זרע שנם מתחת לקרקע כל עוד נחום היה בחיים, מחכה שהבצורת תחלוף ויגיע הזמן להנץ, עכשיו הוא ידע שכלום, כלום כבר לא יפרח פה.

ואז הוא התחיל לספור. היו נשים אחרות בתקופה ההיא, שלפני, אפילו רמזים להתאהבות, אבל שום דבר שנחשב, או לפחות שום דבר שהוא טרח להחשיב. לפני שהיא הרגה את נחום הוא חשב דווקא שמשהו כזה ישחרר אותו: שכל עוד נחום נותר אצלה אז גם חלק ממנו נותר שם; שהיא מחזיקה אצלה חלק מליבו ולכן הוא לא מצליח להמשיך הלאה, להתאהב באחרת. אבל גם אחרי שנחום מת והחלק שחסר לו כבר לא היה אצלה, זה לא שינה. וגם העובדה ששיקרה לא שינתה דבר.

מאה שלושים ושמונה יום ושום דבר לא קרה.

.

.

.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s