עוקר אדנים

כשנגמרו העצים הוא התחיל לעקור אדנים ממסילת הרכבת. הלילות היו קרים והביקוש לעץ גבוה והוא היה חייב להתפרנס. זה שאת העצים להקמת מסילת הרכבת חטב הוא עצמו יחד עם אביו לא שינה כלום. הוא לא האמין בצדק פואטי, או בצדק בכלל. הוא האמין בפרנסה. אשתו כבר נפטרה אבל הייתה לו בת שבעלה ברח והשאיר אותה עם ארבעה ילדים. לדאוג לבתו ונכדיו היה הדבר היחיד שהייתה לו משמעות.

הם עדיין כינו אותו חוטב עצים. הוא חשב על עצמו כעוקר אדנים. אולי הוא צריך לקחת את משפחתו ולעבור, אבל כאן לפחות יש להם בית, שכנים מוכרים והגונים, ויש אדני רכבת לעקור.

ולאן הם ילכו?

הרכבת הפסיקה לעצור בעיר לפני תשע שנים, לאחר שנסגרו המכרות. הרכבת האחרונה חלפה שנה מאוחר יותר על פסי הברזל, שאיבדו מאז את הבוהק העמום, ובמקומות מסוימים אפילו התכסו באזוב, כאילו היו סלע לכל דבר.

מעט העוברים והשבים שהיו חולפים בעיירה, שומטי חובות וסהרורים בודדים, היו מספרים שהמצב בעיר גרוע הרבה יותר, שאנשים מקלפים טפטים מהקירות ומבשלים אותם למרק. הוא לא היה מוכן שאשתו תגרד דבק מטפטים ותבשל אותו לנכדיו.

יום אחד הוא מצא עקבות שחצו את פסי הרכבת, והלך אחריהם אל תוך השממה, שם הוא גירש את להקת התנים מהפגר שמצאו וסחב אותו לביתו. בתו נקתה ועשנה את הבשר, שערכו היה שווה לשבוע עבודה, אם לא יותר. למחרת הוא הרשה לעצמו לקחת יום חופש מעקירת האדנים. במקום לום וחבל הוא לקח איתו פנקס ועט, ויצא למסע לאורך המסילות.

בסופו של היום הוא ידע שיש מספיק אדנים לעוד שני חורפים, בתנאי שאף אחד מאנשי העירייה לא יחליט לצאת בעצמו ולעקור. הוא לא חשב שזה משהו לדאוג ממנו. המעטים שעוד נשארו היו מיואשים מדי ומורגלים מדי לעבודת המכרה. שני חורפים, ואז מה?

הוא גירש את המחשבה מראשו. שני חורפים זה מספיק.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s