הדובה והקוץ

הקוץ היה נעוץ עמוק בבשרה, בדיוק בין הבטן לריאות, קצת מתחת או קצת מעל הסרעפת. הדובה לא ידעה אם נולדה עם הקוץ, אבל עד כמה שיכלה לזכור הקוץ תמיד היה שם, נעוץ בבשרה. לפעמים היא חשבה שאולי אמא דוב החדירה לה את הקוץ, או אולי זה קרה מאוחר יותר, כשהיא לימדה את ליבה לאהוב כל-כך עד שעלה על גדותיו ונשפך. אבא דוב אמר לה שהיא נולדה ככה. ובימים שחשבה שיש אמת גם בסיפורים כאלו חשבה שאולי הקוץ מגע מגלגולים קודמים.

בנעוריה זה כאב כל הזמן, אבל יום אחד הבינה הדובה שאין מה לבכות ולצעוק ולהתלונן. צריך לחיות עם הקוץ. מספיק שנים היא נתנה לקוץ להיות מרכז ישותה, להפוך את הכאב למהות של חייה. ברגע של בהירות היא החליטה לתת לקוץ להיות קוץ, ובמקום לעסוק בקוץ היא החלה לעסוק בהיותה דובה. ממש לימדה את עצמה איך להיות הדובה שהיא רוצה להיות. זה היה הרבה יותר קל ופשוט ממה שדמיינה, ובעצם מהרגע שעשתה את הצעד הראשון כל יתר הצעדים פשוט התגלגלו מעצמם.

בשרה הגליד. למרות כל מיני כאבים שהיו לפעמים, ביחוד אם הייתה מאמצת מדי את גופה או נשימתה או ליבה. הקוץ הפך לאיבר מאיבריה. עם הקוץ היא עשתה יותר מרוב הדובים האחרים. לפעמים היא הרגישה שמי שאין לו קוץ נעוץ עמוק בבטנו, מעל או מתחת לסרעפת, קוץ שמזכיר ושולף מהבפנוכו לפרספקטיבה בריאה יותר, אז כל קוץ קטן שנתקע בכף הרגל או היד מוציא אותו מדעתו. וכן, נכון שאם שאפה את מלוא ריאותיה הדקירה הזאת חיכתה לה בתחתיתן, אך מלוא ריאותיה ואורך רוחה לא רק שהיו עמוקים וארוכים משל רבים אחרים, אלא ובעיקר הספיקו לה לכל צרכייה ורצונתייה.

רוב הזמן היא בכלל לא זכרה שהקוץ שם, ולפעמים אפילו הייתה מגלה געגוע אליו ובכוונה עושה איזו תנועה כזאת בשביל שינעץ שוב קצת בבשר, שיתעורר ויזכיר לה איך זה זה מרגיש להיות דובה עם קוץ בבטן, קצת מעל או קצת מתחת לסרעפת.

היא פגשה דוב מקסים, דוב שהעיניים שלו ידעו לקרוא מחשבות, ושאהב אותה בכל מאודו. הדוב כל-כך רצתה להטיב עמה ולענג אותה, ולטפל בה ולמלא את אושרה וליצור יחדיו שלמות מושלמת בכליל השלמות, שהוא פשוט לא יכל להשלים עם קיומו של הקוץ.

הוא לקח אותו לכל מיני טיפולים ונסיונות, אלטרנטיבים יותר ופחות, אגרסיבים יותר ופחות. הוא הפך כל אבן בנסיונו להפטר מהקוץ, איתה ביחד ולפעמים גם כשהשתבללה בעצמה וסביב קוצה וביקשה שדי ולא עוד והתחננה שפשוט יפסיק ויסתפק בה כמות שהיא, עם קוץ שלא עשה שום רע לאיש או לדוב. אבל שום דבר שאמרה לא עזר. נכנס לדוב שלה ג'וק לראש והיה ברור לשניהם שהוא לא ישקוט עד שיגלו מאיפה הקוץ ולאן הקוץ, ומה הקוץ רוצה ומה הקוץ אומר, ובעיקר יגידו לקוץ שלום ולא להתראות.

הדובה הבינה שאולי לה הקוץ כבר לא מכאיב, ואפילו קצת נחמד לה איתו – אבל לאהובה הדוב הוא מכאיב עד עמקי נשמתו. עבורו הקוץ נעוץ לא בבטנה, קצת מעל או קצת מתחת לסרעפת, אלא בקשר ביניהם, בהוויתם המשותפת. ולכן היא בחרה להכנס לניתוח, שיפתחו את בטנה, ויחתכו את רקמת הצלקת שהתגבשה סביב הקוץ והגנה עליו ועליה, ויוציאו אותו אחת ולתמיד.

זה היה מה שחייב לקרות. היא הרגישה כמו כשהייתה ילדה ואמא ואבא דוב לקחו אותה ללונה-פארק והיא התעקשה לעלות על רכבת ההרים של הגדולים, אבל ברגע שהם הגיעו לקצה העלייה הגדולה הראשונה עלתה מתחתיה הנפילה הגדולה והדובה הקטנה הבינה שעשתה טעות מרה. וכל שנותר לה לעשות היה לאחוז ולעצום עיניים ולחכות שזה יסתיים. וככה היא נכנסה לניתוח. אוחזת ועוצמת עיניים. היא ניסתה להשקיט את פחד המוות המוגזם. האמינה לרופאים שאמרו לה שמדובר בסך-הכל בהליך פשוט. הליך. היא לא אהבה את המילה. אבל גם כששכנעה את עצמה שהיא אינה הולכת למות על שולחן הניתוחים, ידעה הדובה שהיא לא תקום ממנו אותה הדובה שהייתה.

 

/

/

/

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s