פרק שישה עשר – הציקלופ יוצא לאור והמסע יוצא לדרך

לכל הפרקים הקודמים בעלילת "אי הילדים המעותים"

הוא ידע שהם באים, חיכה לרגע הזה, צפה אותו, קיווה לו. ועדיין כשהוא שמע את התהלוכה מתקרבת כל מה שהוא הרגיש זה רק רצון עז להעלם. בלי לחשוב על זה בכלל הוא הזמין בור באדמה להתחבא בו, ובור באדמה אכן הגיע, ועכשיו הוא ישב בתוכו והרגיש מטופש מאוד. להמשיך לקרוא

אי הילדים המעוותים – פרק חמישה-עשר

פרק חמישה-עשר – הגירה

אסור להירגע, אפילו לרגע. זה הלקח הברור מההעלמות של אנדה וליריק חוזרת עליו שוב ושוב בעודה מחפשת מחדש את נתיב העקבות שאיבדה מרוב פזיזות. רגע שאתה מוריד את ההגנות ישר החיים יחפשו מאיפה להכניס לך. ככה זה כשאתה ילד מעוות. שלווה היא רק סימן שהסכנה אורבת בקרבת מקום, מתכוננת לזנק עליך מאחור. להמשיך לקרוא

אי הילדים המעוותים – פרק ארבעה עשר

פרק ארבעה-עשר – מפולת

מג'דרה הייתה בטוחה שהעניין הסתיים והשלום הושג. היא החזירה לאנדה את החושן וסיפרה לו על ההסכם שהשיגה עם העורבנים והלכה להתכרבל בפינה, לשינה בה זכתה ביושר. רק שהצעקות החלו עוד לפני שהספיקה להניח את ראשה ולהרפות את עצימת עיניה. מג'דרה החליטה שאנדה וליריק יטפלו בזה בכוחות עצמם והשתמשה במוך שהצטבר בכיסי שמלתה כאטמי אוזניים. להמשיך לקרוא

אי הילדים המעוותים – פרק שלושה-עשר

פרק שלושה-עשר – הסכם שלום

מג'דרה לא האמינה על עצמה, אבל בתור מישהי שכל החיים חיפשה את העתיד היה נראה מטופש דווקא עכשיו לברוח ממנו. לרוב היא הייתה רואה רק תמונות, רגעים, כמו זיכרונות שבורים של דברים שעוד לא קרו. רק אחרי שנים של אימונים והתעלמות מההווה היא הצליחה להשיג מדי פעם ראייה רציפה של העתיד, לראות את שם ואז כמו שאנשים אחרים רואים את הכאן ועכשיו – אבל גם ראייה זו הייתה מקוטעת, פגומה, קצרת טווח. להמשיך לקרוא

אי הילדים המעוותים – פרק שניים-עשר

 

פרק שניים-עשר – מה עושים עם העורבנים

"הם הגיעו לפני שנתיים. עד אז היינו משתמשים במערות רק בחורף ושאר הזמן היינו מותחים את הערסלים שלנו ביער או בשדות. אנחנו לא יודעים מאיפה הם הגיעו, בהתחלה היו רק כמה עשרות. דווקא זה היה דבר טוב – הם היו תופסים את הציפורים הקטנות והעכברים שהיו פוגעים בשדות. העורבנים התרבו והחיות הקטנות אזלו והם התחילו לתקוף אותנו. חלק רצו לברוח, אבל היינו חייבים לשמור על הנפט בשביל הציקלופ, והאמנו שבסופו של דבר העורבנים יאלצו להמשיך הלאה לחפש טרף חדש. התבצרנו במערות וחיכינו." להמשיך לקרוא

אי הילדים המעוותים – פרק אחד-עשר

פרק אחד-עשר – קרוסין

אלף דוב נשאר במערת הכניסה הגדולה. לא הייתה ברירה – המערות התאימו בגודלן לנערים, לא לדוב הכי גדול שאי-פעם היה או יהיה.

נערה ונערה, שניהם גבוהים ובריאים וגאים, בעלי שער שחור וחלק ועיניים שחורות ובוהקות הובילו את החבורה דרך אינספור מסדרונות מתפצלים, מתוכם יצאו פתחים לכל מיני חדרים ודירות. היה נדמה שמאות ואלפי ילדים חיים בתוך העיר שמתחת לאדמה – ומה שהיה יותר מוזר היה שכולם היו בריאים לחלוטין, רק קצת חיוורים. להמשיך לקרוא