דו-קרב משולש

הכוס שלו ריקה. הוא היה מבקש למלא אותה אבל הכיס שלו גם ריק. אדם נמדד בכוס כיסו וכעסו, ולו אין אף-אחד מהשלושה. אולי יכול היה לכעוס על הכוס, על ריקנותה הפוחזת, אבל הוא קשור אליה מדי. גם בריקנותה היא כל מה שיש לו בעולם, כרטיס הכניסה שלו, ואם המוזג חסר השם ייקח לו אותה לא יישאר לו דבר. לא יהיה לו יותר צידוק לשבת בתוך הפאב החם במקום יאלץ לחזור לגלותו ברחוב הקר והרטוב. להמשיך לקרוא

לצפות בה נעלמת

המרפסת הבודדה הזאת.  מזח בין הבית לרחוב, לעמוד ולראות את כל האנשים מפליגים למקומות אחרים ואתה נשאר מאחור לנפנף להם ולקוות לשובם. בדיוק ככה כשהילה עזבה, יצאה לרחוב והפליגה הלאה בזרמים המהירים של המדרכה, והוא במרפסת מתבונן בה מתרחקת, פונה שמאלה למנדלי מו"ס, נעלמת מעבר לאופק, מתבונן ומקווה שהיא תסתכל אחורה ולמעלה ותראה אותו מסתכל עליה נעלמת. להמשיך לקרוא

מפולת

פיתחתי צליעה ברגל ימין. לא נפצעתי או משהו, הכול עם הרגל היה בסדר גמור. בכל זאת התחלתי ללכת עם ברך ימין נעולה, ככה שבשביל ללכת הייתי צריך לעשות כזה חצי עיגול עם הרגל בשביל להעביר אותה קדימה. אפשר להגיד שעשיתי את זה מתוך החלטה, אבל לא ממש החלטה מודעת. הצורך שלי שאנשים יראו אותי, שהמבטים יפסיקו לחלוף דרכי בלי לשים לב שיש שם משהו, הניב את התוצאה הזאת. המודע וכל מה משתחתיו החליטו להניב פתרון פיזי חד לבעיית אי-הנראות ובוקר אחד קמתי עם הצליעה. זה עבד. מבטים נעצרו, אפילו נמשכו מכיוונים אחרים להסתכל על האיש הצולע הזה שמושך את עצמו במעלה הרחוב. להמשיך לקרוא

גפן של איש אחר

היא החביאה בדל בתוך האגרוף. ידעתי שזה מה שהיא עושה. הרגשתי את זה. היא תמיד הייתה חכמה ממני אבל למדתי. אינסטינקטים. לדעת להבחין בתנועות שמאחורי התנועות, בהטעיות הקטנות. תמיד ברגע של שלווה, כשאני מרגיש הכי בטוח. סיגריה בוערת, מזלג, קיסם. ציפורניים שלופות או אגרוף סגור. ואחרי מגיע הליטוף. הגלדים והצלקות והליטוף. הליטוף איפה שהעור עוד חלק ובריא ואיפה שחקוקות העוולות הישנות. איפה שהגוף מסרב לשכוח. להמשיך לקרוא

פריצה והסתערות והארץ שלנו

הוא לא זוכר מתי זה התחיל. לפחות שבועיים. אולי חודש. אולי יותר. קשה לו לדעת בדיוק. הימים זולגים אחד לתוך השני. מתישהו לפני הדייט עם ההיא. בטוח אחרי שנעמי עזבה. לוחץ לו מאחורי עין שמאל. הוא לא בטוח שזה תמיד עין שמאל. היום זו עין שמאל. אבל אולי לפעמים זו ימין. נדמה לו שלפעמים שתיהן לוחצות. אבל אולי אחת סתם מגלה סימפטיה לשנייה. שלא תכאב לבד. בכל מקרה היום זו שמאל. להמשיך לקרוא

הים לא רוצה אותי היום

התרגשות גוברת אוחזת בשי כשהוא יורד בנקיק המוביל לחוף ארסוף. עיקול ראשון מגלה משולש קטן של ים כחול, צעד אחד מספיק שיעלם חזרה מאחורי קירות הנקיק. עיקול שני פותח משולש גדול יותר של ים, סירה טבועה חלודה במרכזו, רמז ראשון של חוף חולי. סיום הירידה פורש מאופק לאופק, ים, רצועת חול צרה וצוקים אדומים. הנקיק, הירידה הפתלתלה והמעכבת, החשיפה הסובלנית של הים. משחק מקדים מושלם. להמשיך לקרוא