העץ האחרון בעולם – אפילוג

סיפורו של העץ האחרון בעולם

….

אפילוג

לקח לו זמן רב להבחין בהם. בבתים שבנו בין ענפיו, במשחקיהם בין שורשיו. ואחרי שהבחין בהם הבין שתמיד היו שם. רק חושיו, צרות אופקיו, מנעה ממנו להכיר בהם. יצורים חיים, לא כמוהו אך גם לא שונים ממנו, לא לחלוטין. עובדת קיומם הכאיבה לו, הפרה את שלוות בדידותו, איימה על העצבות שבה התכנס העץ האחרון בעולם, שהייתה לו חיק מנחם להתכרבל בו. להמשיך לקרוא

מעשה משלושה בעלי רצון

חלק ראשון – סנדלר שלא חסר לו דבר

באחת השכונות הפחות אופנתיות של עיר הבירה, ישב לו סנדלר שלא חסר לו דבר. הוא היה יושב כל יום בסדנתו הקטנה, ובזמן המועט שעבד, ובזמן הרב שבילה בלחכות לעבודה, היה מקשיב ברדיו לשירים יפים בשפת ארץ מולדתו, אשר אותה דיברו אך מעטים בעירו של המלך. להמשיך לקרוא

השד בארמון – גרסה שנייה

זה היה יום שלישי אחה"צ, וכמו כל שלישי אחה"צ, המלכה סופיה לא קיבלה קהל באולם הכס. זה לא היה קל להיות המלכה, כל הזמן להחליט ולשפוט ולקבוע. בייחוד שהמלכה סופיה השתדלה להחליט ולשפוט ולקבוע בצורה שתטיב עם כל התושבים שלה. המלכה סופיה הייתה מלכה טובה, שידעה שהכתר לא נועד בשביל שכולם יראו אותו ויכבדו אותה, אלא בשביל שהיא תמיד תחוש את המשקל שלו על הראש שלו ותזכור שהמלכה קיימת בשביל הממלכה ובזכות הממלכה, ולא להפך.

להמשיך לקרוא

הנסיכה שהייתה חתול

זו הייתה שאלה חשובה, ואף אחד מכל שרי החצר ושרות הארמון, היועצים השקולים והיועצות הנבונות, לא ידע לתת לה תשובה, גם לא הפילוסוף הגדול, ואפילו טבחית הארמון, שידעה יותר מכולם ביחד, לא ענתה לה, לא באמת.

וכל מה שתמרי בסך הכל שאלה זה למה היא נסיכה ולא, נגיד, חתול. להמשיך לקרוא

לחבק ענן

סהר חלמה לחבק ענן. מהרגע הראשון ש ראתה אותו מחליק לאטו מעל כל הפרצופים הרציניים במשקפי השמש שהקיפו אותה ואת אבא. אבא המשיך להחזיק לה את היד גם אחרי שכולם התפזרו והשאירו שמיים פתוחים לה ולענן שלה, כולו שמן ולבן ולא ממהר לשום מקום. סהר ידעה שהיא רוצה לחבק אותו, ויותר מזה, היא ידעה שהוא רוצה חיבוק. להמשיך לקרוא

כולנו אותה העוגייה

זה היה יום מיוחד מאוד למרות שהיה מדובר ביום חמישי. מיום ראשון מרגריטה כבר התחילה להתרגש ורק רצתה שהימים יעברו כבר ויום חמישי יגיע. יום ראשון, ויום שני, ויום שלישי ורביעי… לא היו שום קיצורי דרך, ואי-אפשר היה לדלג לא על שני ולא על שלישי, ובטח לא על רביעי. זה היה קשה וארוך ובעיקר בוצי, אבל בסוף כל הימים חלפו ויום חמישי סוף סוף טרח להופיע.

באותו יום חמישי מרגריטה לא נכנסה בבוקר לבית-הספר. במקום היא וכל הכיתה עלו על אוטובוס מיוחד שחיכה להם ליד שער הכניסה. הם נסעו זמן רב, או לפחות ככה זה הרגיש למרגריטה, שכל הדרך רק חיכתה כבר שהאוטובוס יעצור, שהם כבר יגיעו. ומרוב שהיא ציפתה הזמן בכוונה החליט לעשות דווקא ולא לעבור, ומרגריטה כבר חשבה שהם לעולם לעולם לא יגיעו, ובדיוק אז האוטובוס עצר פתאום, וכולם ירדו. המורה סידרה אותם בזוגות ומרגריטה הייתה כל-כך שמחה שהיא אפילו לא התרגזה שהיא בזוג עם אבנר. במקום היא החליטה שזה זמן טוב לספור צעדים. אחד, שתיים, שלוש… ככה ימין ואז שמאל, עד שהצעד הארבעים ושבע נבחר לעבור דרך הדלתות הכבדות הגדולות שהובילו לתוך מפעל העוגיות.

את צעד ארבעים ושמונה מרגריטה כבר שכחה לספור. להמשיך לקרוא