אליהו – פרק רביעי

פרק רביעי – בו אני פותח חבילה מהרב

התעוררתי מערב השתייה עם אליהו בדיוק אותו אדם שהייתי ביום שלפני. הזרע נשתל עמוק ולקח לו זמן לפרוץ את פני השטח. או שזה פשוט האלכוהול. לא רק שהשתייה מאפשרת לאנשים לחיות בהווה, בלי אשמה ועכבות וחששות, אלא גם דואגת שכל מה שקורה תחת השפעתה נשאר שם. כאן ועכשיו, ורק ההנגאובר נשאר כעדות למה שהיה אתמול.

קמתי עם כאב ראש והתחלתי עוד יום. אני אפילו לא יכול להגיד בביטחון שחשבתי על מה שאליהו אמר לי. עברתי מספיק בשביל לא לסמוך על התגלויות אלכוהול. אתה לגמרי ברגע, לגמרי שם, העולם גלוי בפניך ואתה בפניו, בערב אחד אתה נסחף ומתאהב ומשנה את חייך. למחרת אתה קם מיובש לאותם החיים, לא זוכר מה היה הסיפור הגדול. presque vu.

חוץ מנדר חלול לא לראות עוד זריחות בפאב, לפחות לא באמצע שבוע, ההשפעה הראשונית של אותו הלילה הייתה שהתחלתי לעסוק ברעיון של חיי נצח. מה אפשר לעשות עם חיים כאלו. האם אתה יכול להגשים את כל החלומות שלך, להתחיל שוב ושוב מחדש, לחיות את כל סוגי החיים הזמינים. מצד שני אתה לא באמת מתחיל כל פעם מהתחלה. זה לא גלגול נשמות – אתה נשאר אתה כל הזמן, מתעייף ומשתעמם. עוד זמן לא באמת ישנה משהו, אנחנו לא טורחים לנצל כל שנייה שלנו כאן על פני האדמה. אם היו נותנים לי עוד מאה או אלף שנים מה זה היה משנה? ואם היו נותנים לי נצח?

הרעיונות שלי אז לא היו מתקדמים במיוחד, אבל קו המחשבה הוביל אותי לדמיין שאני מבין למה איש שטוען לחיי נצח יהיה כל-כך מיואש. לא שיערתי את הסוד שהסתיר בזה שמסר לי אחד אחר, לא הבנתי שאדם נצחי לא מגיע לערב שתייה חד-פעמי בשביל להתאבל על עצמו. המחשבות שלי בנושא היו צפויות וריקות ומעגליות, בעיקר כי שקעתי בהן רק כדי להפסיק לחשוב מה עושה הפיה בין הרב לפרופסור שלה מהחוג. ככה היא תמיד קראה לו "הפרופסור שלי מהחוג", מה שהיה רק מגרה עוד יותר את הקנאה שלי, השייכות הזאת, ה"שלי".

כמה שבועות אחרי ערב השתייה הראשון עם אליהו פגשתי את הרב לייב בצלאל. אחרי הריב שלנו השתדלתי להצטרף לשליחויות של הפיה. אמרתי לה שאני נהנה מהטיולים ודואג לה, והודיתי גם בסקרנות שלי לגבי עסקיו של הרב, סקרנות שהבטחתי לא לנסות לספק. לא העזתי להגיד לה מילה נוספת על הפרופסור או החבילות, פחות מחשש להיגרר לריב נוסף ויותר מתוך ידיעה שככל שאחטט יותר כך היא רק תטמון את הסודות שלה עמוק יותר. הפיה לא הראתה שהיא חושדת במניע שלי, רק שמחה לחברה ולכך שאני גורר את הכלב במקום שהוא יגרור אותה.

איך שירדנו לגן סאקר החמור תפס ריח של משהו ובדחיפה אחת תלש את הרצועה מהיד שלי ופרץ בריצת אמוק. הסתכלתי לרגע על הפרצוף המופתע של הפיה. הנחתי שאני הולך לחטוף שטיפה, שהיא עוד תחליט שעשיתי את זה בכוונה או משהו, אבל היא רק חייכה אלי. "נו, רוץ כבר!". היא צחקה ואני רצתי, שומע אותה מדדה אחרי בנעלים הכבדות שלה, צועקת קריאות עידוד. החמור כמעט ונעלם לי אבל ברגע האחרון הוא עצר מול ספסל ודחף את הראש המגודל שלו ישר למפשעה של דוס שישב בשקט וקרא. הפסקתי לרוץ והתקדמתי לאט. החמור כבר לא ניסה לברוח והיה ברור שהולכת להיות שיחה מאוד לא נעימה עם הדוס, שיחה שבהחלט לא מיהרתי להתחיל. קיוויתי שהפיה תעקוף אותי ותתמודד עם הזר בעצמה.

החמור סיים לרחרח והתיישב על הספסל לצד האיש – שתי רגליים קדמיות ישרות על הרצפה ושתי רגליים אחוריות מקופלות על הספסל. האיש קרצף את הראש המגודל שלו. הבנתי שפעם שנייה ברציפות חמקתי מנזיפה. התקרבתי והתנצלתי, אמרתי לאיש שמזל גדול שהוא אוהב כלבים.

"לא כלבים. רק את הכלב שלי."

נעצתי מבט. הוא לא היה מה שדמיינתי בכלל. שלושים פלוס קצת, שזוף מאוד, זקן שחור סמיך וחלק, חליפה יוקרתית שיושבת כמו שצריך על גוף של מתאגרף. הוא הוציא פלאפון והרים אותו מולי במבט רציני שהתחלף בפרץ צחוק. "בסדר, אתה יכול להפסיק עכשיו".

התנצלתי, אמרתי שלא התכוונתי, פשוט ציפיתי למישהו אחר.

"אתה וכולם. זה בסדר, אתה באוסף שלי", הוא סובב את הפלאפון והראה לי את התמונה שצילם הרגע, "הפער בין ציפייה למציאות, יפה לא?".

הפיה הגיעה אלינו, מתנשפת, צוחקת. היא קראה לו "כבוד הרב". הם לחצו ידיים בחוזקה, מה שלימד אותי שהרב לא מפחד ממגע נשי, או לפחות לא ממגע כזה. הבנתי פתאום שאולי אני מקנא לצד הלא נכון בעסקיה של הפיה. יריביי הדמיוניים הוכפלו. הרב חייך אל שנינו.

"היית צריכה להגיד שיש לך שוליה, היינו זורקים כמה שקלים גם בשבילו."

"הוא מעדיף לעבוד בהתנדבות."

"אין דבר מסוכן מאיש שעובד בהתנדבות. הלב שלהם לא נמצא במקום שלו, לא על הארץ."

הבטחתי לו שהלב שלי נמצא במקומו, כלוא בין הצלעות שלי. עין אחת שלו נותרה משועשעת, השנייה בבירור לא השתכנעה יותר מדי. בהמשך אני אגלה שזו יכולת שהוא התאמן ופיתח במשך שנים, לחלק את הפרצוף שלו לשניים ולהעביר שני מסרים שונים, ואפילו סותרים, בין צד ימין לצד שמאל.

"אני בנחיתות. אתה יודע את השם שלי ואני לא יודע את שלך".

הפיה התפרצה והציגה אותי בשמי המלא, הוסיפה גם שאני החבר שלה וגר בבית-הכרם ולומד מתמטיקה, ומברמן בנחלאות אצל יהודה. זה היה בערך כל מה שהיא עצמה ידעה עלי, ואולי זה כל מה שהיה לדעת.

"לא נכון", הרב אמר בתוקף והשעשוע חזר לשתי עיניו. שאלתי מה לא נכון בשם שלי.

"מיכאל נוה. מאה ששים ושתיים. לא נכון. גם מלך חסד, אבל לא נראה לי שאתה רוצה את האחריות. אבל אולי בכלל אתה כותב נווה עם שני וו'. מאה שישים ושמונה. סם חיים."

הייתי כותב את השם עם שני ווים, אבל משרד הפנים החליט לרשום את משפחתנו עם אחת.

"בעיה גדולה. דבר אחד בשביל עצמך ואחר בשביל הרשויות. או סם חיים או לא נכון. איך נדע מה לבחור?"

כמובן שלא הייתה לי תשובה בשבילו. הוא חייך חיוך אחרון עם שתי העיניים ביחד ושיחרר אותנו לדרכנו. לחצתי לו את היד. הוא לפת אותה בחוזקה ונתן לי את העצה הקבועה שהוא ימשיך וייתן לי בכל פגישותינו. "זה שאנחנו שואפים להיות כנים לא אומר שאנחנו חייבים להיות רציניים. להפך."

החזרנו את הכלב לביתו. חוץ ממעטפה כבדה במיוחד ("עם תוספת בשביל השוליה", חזר החיידק בדיוק נמרץ ובבוז עמוק על המילים שנמסרו לו) הפיה קיבלה קופסת נעליים עבור הפרופסור ואני קיבלתי מבט מאיים. חזרנו הביתה. הפיה התיישבה לקרוא מאמרים ואני יצאתי למשמרת. בדרך כלל לפני ימי לימודים הייתי חוזר לישון בדירה שלי, אבל באותו הערב אמרתי לפיה שאין לי כוח להליכה. היא נתנה לי את המפתח שלה ואמרה לי להיכנס בשקט שהדתייה לא תדע.

ניסיתי את המשפט של הרב על אחד המהגרים האירופאים והוא הסביר לי שזה בכלל עובד יותר טוב בצרפתית, וגם באנגלית, על הצליל הדומה של "סנסיר" ו"סיריוס". הצלחתי לסגור מוקדם יחסית באותו הערב בעזרת אלבום אלקטרוניקה רך. מוזיקת מעליות הייתה מעצבנת את הקבועים ומכפילה את קצב השתייה שלהם, טריק שלימדה אותי טל, הבחורה שניהלה בפועל את המקום.

נכנסתי לדירה בשקט – לא להעיר אף-אחת משתי הדיירות. פתחתי את התריסים לתלות בחוץ את הבגדים המסריחים מסיגריות, והשארתי אותם פתוחים. בעזרת האור הכתום שנכנס מהרחוב חיפשתי את הקופסה. הייתי בטוח שהפיה הסתירה אותה ממני, והחשד והקנאה התחילו להדק לי את הקשר המוכר בסרעפת. הייתי כבר באמצע עימות מדומיין עם הפיה כשמצאתי את הקופסה מונחת בפינת החדר, מוסתרת מתחת לבגדים שפשטה הפיה לפני שנכנסה למיטה.

הקופסה הייתה סגורה בעזרת מסקנטייפ עבה שהיה מלופף סביבה מספר פעמיים. ידעתי שלמשוך אותו יעשה יותר מדי רעש. הבאתי את מספרי הציפורניים מהמקלחת וגזרתי את המסקנטייפ מתחת למכסה. בתוך הקופסה הייתה קופסה קטנה יותר, מהסוג שאורזים בהן שעונים מפוארים. על הקופסה היה מודבק פתק דביק כתום כזה של תזכורות. "הרב מוסר שעדיף לך לא, אבל אף בן של אדם עוד לא הצליח". הכתב היה כבד וגס, בדיוק מה שאפשר היה לצפות מהחיידק. גם הפתק הזה שמור אצלי במגירה.

ניסיתי לא לפתוח את הקופסה, סתם בשביל להוכיח משהו לרב או לעצמי. כמובן שזה לא עבד. שכבתי ער וידעתי שלא ארדם עד שאפתח את הקופסה השנייה. בתוכה, מגולגלות בתוך ריפוד בד יוקרתי, היו חמש מבחנות זכוכית צרות, אטומות וחתומות בשעווה – כל אחת מהן החזיקה מגילה מגולגלת. דרך המבחנה השקופה היה אפשר לראות שהמגילות מכוסות בכתב צפוף ומדויק. אחת הייתה מכוסה בסימנים שנראו כמו סינית, ארבע האחרות היו מלאות במשהו דמוי כתב רש"י.

המגילות הזכירו לי את הסיפור של אליהו, איך גילה לבדואי איפה נמצאות מגילות ים-המלח. באותו רגע היה לי הספק הראשון שלי, הצצה ראשונה דרך מסך המציאות האדיש. בזמן ששתינו ביחד קיבלתי את כל הסיפורים של אליהו כפשוטם, כמו את כל היתר הסיפורים שסיפרו לי בפאב – לא משנה עם הם עסקו בנשים, במסעות, בביאת המשיח או בגרמי שמיים. תמיד, גם היום, אני שומע סיפורים ככה, פשוט כסיפורים, בלי לנסות ולחבר אותם למציאות כלשהי. רק באותו הרגע, ישוב בחושך על הרצפה לרגלי מיטתה של הפיה ואוחז בידי מגילה, האמנתי שאולי יש סיכוי שהאיש הזה, פרופסור להיסטוריה בשם אשר שוסטר, הוא באמת אליהו הנביא.

להאמין שהאיש ששתיתי איתו הוא אכן אליהו היה דילוג ראשון שהוביל לתגלית שטלטלה אותי באמת. קשה להסביר איך לא חיברתי את הנקודות לפני זה, אבל רק אחרי שהטלתי ספק בעולם שהכרתי, עולם נטול נסים ואלוהים ונביאים שחיים לנצח, רק אז הרשתי לעצמי להאמין גם בקסם הפשוט והנפוץ כל-כך שאנחנו נוהגים להתעלם ממנו או לבטל אותו כצירוף מקרים. הפרופסור של הפיה שמקבל חבילות מהרב, "הפרופסור שלי מהחוג", הוא אשר שוסטר. זה היה כל-כך ברור מרגע שחשבתי על זה שאפילו לא הרגשתי צורך לשאול את הפיה, אבל ליתר בטחון פתחתי את המחשב שלה והצצתי, לא הייתי צריך לחפש יותר מדי. עבודת הסמינר שלה על תפיסות אפוקליפטיות של כתות משיחיות בימי בית שני הייתה פתוחה, הסמן מהבהב בציפייה באמצע משפט שלא הצליחה לסיים. גלגלתי לעמוד הראשון. חשתי הקלה, אולי אפילו שמחה למראה שמו של אשר שוסטר כמרצה הקורס. אחרי שכבר התחייבתי לצירוף המקרים לא הייתי מוכן לתת לו לחמוק ממני. רובנו מעדיפים להיות רדופים ולא פראנואידים.

לקחתי חתיכת נייר מהשולחן והכנסתי לתוך הקופסה פתק משלי, מכתב לפרופסור שלה, מכתב לאליהו. נכנסתי למיטה ונצמדתי לגוף החם והריחני של הפיה. היא התכרבלה נגדי בלי להתעורר. עטפתי אותה ושכבתי בעיניים פקוחות, נושם את השיער שלה ומכין את עצמי לפגישה שהדמיון המוגבל שלי לא יכל אפילו לשער מה יקרה בה.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s