הצב והציפור השחורה הקטנה

הצב לא הבין מה נחת עליו. לפעמים כשהיה מהלך בחורשה עלה או ענף היו נופלים על השריון שלו, אך לרוב הם היו נשארים שם רק לרגע. הוא כמובן לא היה מרגיש או מתרגש מזה יותר מדי, ובכלל בקושי שם לב לטפיחה הקלה על גבו. אך הפעם היה מדובר במשהו אחר לגמרי. ראשית כל הדבר לא נפל עליו אלא נחת, שנית הדבר נאחז בגבו ונשאר עליו כבר מספר דקות, שלישית הדבר מצייץ.

הצב היה צריך ללכת עד השלולית הגדולה בשביל להביט בבואתו ולראות שעל גבו התיישבה ציפור שחורה קטנה.

מפלצת המעמקים

היא התעוררה משינה של מאתיים שנים. לו היה חודר אור למעמקים בהם חיה המפלצת היה ניתן לראות סביב המאורה שלה את שאריות הארוחות האחרונות שלה. ספינת הצי הפורטוגזי שהיא הורידה למצולות ואכלה את אנשי הצוות שלה עד האחרון. עצם הראש של דיונון ענק שהיא לעסה, ושלד מרוסק של לוויתן זרע עצום, הקורבן האחרון שהספיק לה למאתיים השנים האחרונות. אבל עכשיו היא הייתה רעבה, וכמו רוב היצורים החיים, ודאי וודאי כשאת מפלצת מעמקים אימתנית, רעב עשה אותה עצבנית. היא נדחקה החוצה מהמחילה שלה. היה נדמה שכל פעם שהיא מתעוררת פתח המחילה הופך צר יותר. זה היה לא הגיוני. הרי כשהיא נכנסת פנימה זה אחרי שהיא מילאה את בטנה בטרף, וכשהיא יוצאת היא מרוקנת לחלוטין, מורעבת. אז איך זה שהכניסה תמיד כל-כך מרווחת והיציאה דחוקה? היא לא ידעה לענות על זה. מוח הטורף שלה לא היה בנוי לשאלות שכאלה, אלא לפתרון של בעיות שסובבות סביב רעב. למצוא טרף, להוריד אותו למצולות, שם לחץ המים מאפשר קיום רק עבור היצורים ההחלטיים ביותר, לאכול את כולו, לחזור למערה וללכת לישון. זה הכל.

על שיקומם של בני הזונות

התכנית לשיקום בני זונות נוסדה בעקבות זוועות מלחמת העולם הראשונה. לא היו חסרים מוכי גורל דורשי חסד וחמלה לאחר המלחמה הנוראית, אך אנזה, נזירה ארמנית ששירתה בזמן המלחמה כאחות רחמניה בצרפת וספרד, בחרה דווקא בבני הזונות לצאן מרעיתה.

המפלצות של סופיה

הקדמה – ההבנה של סופי

גם אחרי שאימצה לעצמה עשרות מפלצות, סופי המשיכה לאהוב יותר מכל דווקא את המפלצת הראשונה. קראו לה פטל והיא הייתה כדור פרווה כחול בגודל של מלון עם עין אחת סגולה וכנפי עטלף סגולות. פטל הייתה מומחית בשמחה. היא ידעה בדיוק מה כל אחד צריך בכל רגע בשביל להרגיש קצת יותר טוב, והיא גם ידעה איפה כל אחד רגיש לדגדוגים. למרות זאת פטל לא הייתה מפלצת ידידותית, לא לגמרי. לא פעם היא ניצלה את כישוריה דווקא בשביל למנוע מאנשים את מה שישמח אותם יותר מכל, או שהיא הייתה עושה כזאת מתקפת דגדוגים שבסופה היית נחנקת ודומעת ומתחננת שהיא תפסיק כבר.

הדובה והקוץ

הקוץ היה נעוץ עמוק בבשרה, בדיוק בין הבטן לריאות, קצת מתחת או קצת מעל הסרעפת. הדובה לא ידעה אם נולדה עם הקוץ, אבל עד כמה שיכלה לזכור הקוץ תמיד היה שם, נעוץ בבשרה. לפעמים היא חשבה שאולי אמא דוב החדירה לה את הקוץ, או אולי זה קרה מאוחר יותר, כשהיא לימדה את ליבה לאהוב כל-כך עד שעלה על גדותיו ונשפך. אבא דוב אמר לה שהיא נולדה ככה. ובימים שחשבה שיש אמת גם בסיפורים כאלו חשבה שאולי הקוץ מגע מגלגולים קודמים.

על דטרמיניזם ורצון חופשי | ארווין שרדינגר

לקריאת "על דטרמיניזם ורצון חופשי" בבלוג "מה יש"

מה שיש לי להציע | צ'רלי קאופמן

לקריאת "מה שיש לי להציע" בבלוג "מה יש"

העץ האחרון בעולם – אפילוג

סיפורו של העץ האחרון בעולם

….

אפילוג

לקח לו זמן רב להבחין בהם. בבתים שבנו בין ענפיו, במשחקיהם בין שורשיו. ואחרי שהבחין בהם הבין שתמיד היו שם. רק חושיו, צרות אופקיו, מנעה ממנו להכיר בהם. יצורים חיים, לא כמוהו אך גם לא שונים ממנו, לא לחלוטין. עובדת קיומם הכאיבה לו, הפרה את שלוות בדידותו, איימה על העצבות שבה התכנס העץ האחרון בעולם, שהייתה לו חיק מנחם להתכרבל בו.

החדף שעף – The Shrew that Flew

פרק ראשון – מונטי והנץ

בתולדות החדפים לא היה, ולא יהיה עוד חדף כמו מונטי.

האויב

שוב הוא לא נרדם. למה המקרר בכלל עובד בלילה, למה לפעמים הוא נדלק פעמיים ברצף ולפעמים שותק שעה, כמו אורב בדיוק לרגע בו השינה תציץ ממחבואה בכדי לגרש אותה. המנוע נדלק כל פעם בטרטור מאיים, מעביר רטט זדוני במרצפות, שולח צמרמורות ברחבי הבית. ואחרי הגל הראשון, שכל פעם מפתיע אותו מחדש, ממשיך בזמזום חולני מונוטוני ובלתי אפשרי.

ושום דבר לא קרה

זה היה היום המאה שלושים ושמונה ושום דבר לא קרה. למשה לקחו ארבעים, ואחר-כך עוד ארבעים. לא? חטא העגל וכל זה. לזקן עברו שמונים ושבע יום עד שהוא תפס את הדג שלו. משהו כזה. הוא לא היה בטוח. בכלל המון עובדות חמקו ממנו בזמן האחרון. גם לגבי עצמו הוא לא היה באמת בטוח. אולי זה כבר מאה שלושים ותשעה ימים, או אולי רק שבעה, ואולי הוא בכלל סופר מהרגע הלא נכון. איך בוחרים נקודת התחלה?

עוקר אדנים

כשנגמרו העצים הוא התחיל לעקור אדנים ממסילת הרכבת. הלילות היו קרים והביקוש לעץ גבוה והוא היה חייב להתפרנס. זה שאת העצים להקמת מסילת הרכבת חטב הוא עצמו יחד עם אביו לא שינה כלום. הוא לא האמין בצדק פואטי, או בצדק בכלל. הוא האמין בפרנסה. אשתו כבר נפטרה אבל הייתה לו בת שבעלה ברח והשאיר אותה עם ארבעה ילדים. לדאוג לבתו ונכדיו היה הדבר היחיד שהייתה לו משמעות.

מעשה משלושה בעלי רצון

חלק ראשון – סנדלר שלא חסר לו דבר

באחת השכונות הפחות אופנתיות של עיר הבירה, ישב לו סנדלר שלא חסר לו דבר. הוא היה יושב כל יום בסדנתו הקטנה, ובזמן המועט שעבד, ובזמן הרב שבילה בלחכות לעבודה, היה מקשיב ברדיו לשירים יפים בשפת ארץ מולדתו, אשר אותה דיברו אך מעטים בעירו של המלך.

השד בארמון – גרסה שנייה

זה היה יום שלישי אחה"צ, וכמו כל שלישי אחה"צ, המלכה סופיה לא קיבלה קהל באולם הכס. זה לא היה קל להיות המלכה, כל הזמן להחליט ולשפוט ולקבוע. בייחוד שהמלכה סופיה השתדלה להחליט ולשפוט ולקבוע בצורה שתטיב עם כל התושבים שלה. המלכה סופיה הייתה מלכה טובה, שידעה שהכתר לא נועד בשביל שכולם יראו אותו ויכבדו אותה, אלא בשביל שהיא תמיד תחוש את המשקל שלו על הראש שלו ותזכור שהמלכה קיימת בשביל הממלכה ובזכות הממלכה, ולא להפך.

הנסיכה שהייתה חתול

זו הייתה שאלה חשובה, ואף אחד מכל שרי החצר ושרות הארמון, היועצים השקולים והיועצות הנבונות, לא ידע לתת לה תשובה, גם לא הפילוסוף הגדול, ואפילו טבחית הארמון, שידעה יותר מכולם ביחד, לא ענתה לה, לא באמת.

וכל מה שתמרי בסך הכל שאלה זה למה היא נסיכה ולא, נגיד, חתול.

לחבק ענן

סהר חלמה לחבק ענן. מהרגע הראשון ש ראתה אותו מחליק לאטו מעל כל הפרצופים הרציניים במשקפי השמש שהקיפו אותה ואת אבא. אבא המשיך להחזיק לה את היד גם אחרי שכולם התפזרו והשאירו שמיים פתוחים לה ולענן שלה, כולו שמן ולבן ולא ממהר לשום מקום. סהר ידעה שהיא רוצה לחבק אותו, ויותר מזה, היא ידעה שהוא רוצה חיבוק.

הלב והעוגייה

הלב והעוגייה.

כולנו אותה העוגייה

זה היה יום מיוחד מאוד למרות שהיה מדובר ביום חמישי. מיום ראשון מרגריטה כבר התחילה להתרגש ורק רצתה שהימים יעברו כבר ויום חמישי יגיע. יום ראשון, ויום שני, ויום שלישי ורביעי… לא היו שום קיצורי דרך, ואי-אפשר היה לדלג לא על שני ולא על שלישי, ובטח לא על רביעי. זה היה קשה וארוך ובעיקר בוצי, אבל בסוף כל הימים חלפו ויום חמישי סוף סוף טרח להופיע.

באותו יום חמישי מרגריטה לא נכנסה בבוקר לבית-הספר. במקום היא וכל הכיתה עלו על אוטובוס מיוחד שחיכה להם ליד שער הכניסה. הם נסעו זמן רב, או לפחות ככה זה הרגיש למרגריטה, שכל הדרך רק חיכתה כבר שהאוטובוס יעצור, שהם כבר יגיעו. ומרוב שהיא ציפתה הזמן בכוונה החליט לעשות דווקא ולא לעבור, ומרגריטה כבר חשבה שהם לעולם לעולם לא יגיעו, ובדיוק אז האוטובוס עצר פתאום, וכולם ירדו. המורה סידרה אותם בזוגות ומרגריטה הייתה כל-כך שמחה שהיא אפילו לא התרגזה שהיא בזוג עם אבנר. במקום היא החליטה שזה זמן טוב לספור צעדים. אחד, שתיים, שלוש… ככה ימין ואז שמאל, עד שהצעד הארבעים ושבע נבחר לעבור דרך הדלתות הכבדות הגדולות שהובילו לתוך מפעל העוגיות.

את צעד ארבעים ושמונה מרגריטה כבר שכחה לספור.

השד בארמון

היה היה ארמון, וכמו הרבה ארמונות אחרים לארמון הייתה מלכה, ולמלכה היו יועצות ויועצים ולוחמות ולוחמים ושומרות ושומרים ומשרתות ומשרתים.

המלכה, לא כמו הרבה מלכות או מלכים אחרים, הייתה מלכה טובה וחכמה. לא פעם היא נהגה לצאת לסייר בממלכתה הגדולה, לדרוש בשלום תושביה ולהושיט להם יד במה שיצטרכו עזרה בו.

ובאחד הימים, בעת שיצאה המלכה לאחד מסיורייה ועזרה לתושביה בבציר הגמבה, התגנב לתוך הארמון שד פצפון.

פרק שישה עשר – הציקלופ יוצא לאור והמסע יוצא לדרך

לכל הפרקים הקודמים בעלילת "אי הילדים המעותים"

…

הוא ידע שהם באים, חיכה לרגע הזה, צפה אותו, קיווה לו. ועדיין כשהוא שמע את התהלוכה מתקרבת כל מה שהוא הרגיש זה רק רצון עז להעלם. בלי לחשוב על זה בכלל הוא הזמין בור באדמה להתחבא בו, ובור באדמה אכן הגיע, ועכשיו הוא ישב בתוכו והרגיש מטופש מאוד.

לספר בסיפור

"להכיר בזיוף כזיוף, תורם אך ורק לניצחונם של רואי-החשבון" (וורנר הרצוג)

[שיחת טלפון עם התסריטאי של "הבלתי נסלח", בה אנו מדברים על ההגדה של פסח, דון קיחוטה, סיפורים שמספרים בסיפורים, וגם קצת על "הבלתי נסלח".]

אי הילדים המעוותים – חמישה-עשר הפרקים הראשונים מתוקנים

תחילת מסעם של אנדה העיוור, ליריק הלבנה, מג'דרה מגדת העתידות, אלף דוב ודציצ הננס.

שובו של הדודו

הפעם הם נזהרו ולא יצאו בשום הצהרה לעיתונות. זה הלקח שלמדו אחרי יותר מדי ביצים שלא בקעו בסופו של דבר. אחרי שני גוזלים שכן בקעו מביצתם אך נחנקו ברגע יציאתם לאוויר העולם. למרות הקלישאה אכן יש דבר כזה פרסום רע – וגוזלי דודו מתים הם בדיוק זה. כן, ברור שגוזל דודו שבכלל מגיע לבקיעה זה הישג ענק, אבל לך תסביר את זה לעיתונאים – ולועדת התיקצוב.

הכחדתו של הנומליק

הוא היה הראשון, זה לבטח. הראשון לכל חיות היער, המדבר, הים והיבשה. הוא שחה במעמקים החשוכים, חצה מדבריות ללא מאמץ, יכל היה להתקיים על דיאטה של שורשים, או לצוד אפילו את הפיל האמריקאי העצום. לא הייתה ולא תהייה חיה כדוגמת הנומליק. הוא ידע זאת כמובן, הסתובב עם חזה מתוח וכרבולת גאה, שניהם צבועים בסגול וירוק בוהקים. הנומליק היה כאן בשביל להשאר, לא כמו הדינוזאורים חסרי האופי והמעוף, או כמו האדם, שאמנם ניצל את עורמתו להפיץ את זרעו על פני היבשה – אך חכמתו הרבה מדי גם הייתה זרע פורענותו.

הדייג, ההולכים

שוב לא נרדם. אור ראשון דולף דרך תריסים מוגפים. מוותר, נכנע לערות, הולך לזריחה בים שמכיר רק שקיעות.

השמש מסתתרת מאחורי הצוק, אורה מתקדם לאיטו על פני הים, נוזל ליבשה. כובש חלקות גלים, חלקות חול.

העץ האחרון בעולם

זמן רב חלף בטרם השלים העץ האחרון בעולם עם בדידותו. מדובר בתקופה שאת משכה אין ביכולתנו לתפוס אותה כלל, משך שבהעדר מילה טובה יותר עלינו לכנותו אסטרונומי. אפילו אם הייתה לעץ האחרון בעולם היכולת לנוע ממקום למקום, לחוש, לדבר עם החיות המעטות שפקדו אותו לעתים הולכות ומתרחקות, היו עוברות אלפי שנים בטרם היה מגלה את האמת העגומה.

זה (שומר – רושם אחד-עשר)

עברו שבועות, אולי חודשים. היה קל מאוד להמשיך אותו הדבר, לחכות, פשוט לחכות. התפטרתי מהעבודה שלי. זה לא עניין אף אחד יותר מדי. שנים שמרתי על הבניין הזה, ומה זה משנה בעצם. עכשיו אני שומר רק עליה, לא יודע אם זה משנה יותר אבל זה מה שזה. זה מה שזה. זה זה.

גיבור מודרני באמת \ קורט וונגוט

נאום זה עונה לשיטות המומלצות על-פי מדריך צבא ארה"ב לגבי הדרך בה יש ללמד. אתה אומר לאנשים מה אתה הולך להגיד להם, אז אתה אומר להם, ואז אתה אומר להם מה אמרת להם.

קודם כל נדון בכבוד, ביחוד בזמן שלום, ואז נעיר על מהפכת המידע – העובדה המדהימה שבני-אדם ממש יכולים לדעת על מה הם מדברים במקרה והם רוצים בכך. משם אני אמליץ לכל גבר ואישה, בכל מקום בעולם, שגיבורם יהיה איגנץ זמלווייס.

אתם יכולים לצחוק על שם כזה לגיבור, אבל יהיה לכם הרבה יותר כבוד כלפיו, אני מבטיח לכם, כשאספר לכם איך ולמה הוא מת.

כולנו אותה העוגייה – גרסה שנייה

זה היה יום מיוחד. במקום הלימודים הרגילים בבית-הספר הילדה והכיתה שלה יצאו לסיור במפעל העוגיות. בבוקר הם יצאו באוטובוס מיוחד, שלקח אותם עד לשער המפעל. הם הלכו בזוגות ועברו דרך הדלתות הכבדות הגדולות שהובילו לתוך המפעל.

באולם הכניסה למפעל היו מוצגות כל סוגי העוגיות. היו המון המון עוגיות בצורה של חיות. היו עוגיות אריות ועוגיות דולפין. היו עוגיות היפופוטם ועוגיות גמל. היו עוגיות עורב ועוגיות חתול. כל החיות היו שם. והיו גם המון המון עוגיות בצורת אנשים. וחלקן היו מצופות שוקולד, ועל חלקן היו קישוטים. והיו עוגיות קטנות והיו עוגיות גדולות. והיו עוגיות מושלמות והיו עוגיות עקומות.

טעות (שומר – רושם עשירי)

הכל חזר לקדמותו. פחות או יותר. חזרתי הביתה, פיניתי משם את האח, התמקמתי חזרה. לא ראיתי יותר את עלמה. היא לא הופיעה ללימודים אבל לא היה נראה שמישהו עושה מזה עניין. אותה שגרה, אותו ישיבה דוממת מאחורי הדלפק שלי, אותם חיים. למראית עין.

***

לא יכולתי להפסיק לחשוב על המקרה. על עלמה, על הצלקת שלה, על העלמות הזאת. דמייניתי איך אני שואל את החברות שלה מהלימודים, מוצא את הבחור הזה שממנו הייתי אמור להגן עליה. היה מוזר לי שהן לא ניגשו אלי, לא שאלו משהו. במשך חודש הן ראו אותי מגיע עם עלמה בבקרים, ובטח היא אמרה להן על הסידור שלנו. מישהו היה אמור להגיע לשאול, לתחקר אותי. אני חשוד. אני החשוד.

ספק (שומר – רושם תשיעי)

מדהים שאפשר לשנות הכל וששום דבר לא ישתנה. אתה עושה זינוק, עוצם עיניים וקופץ, ומגלה שבצד השני הכל אותו דבר. לפני המעבר לדירה של עלמה הייתי השומר, ואצל עלמה אני השומר. אפשר להגיד שיפה הביאה יותר שינוי לחיים שלי מהסיפור הזה עם עלמה. הייתי צריך לדעת, אבל כנראה שהעדפתי להאמין.

אני קם בבוקר ומטייל עם יפה, שותה את הקפה שלי. מחכה. עלמה מתארגנת ונוהגת אותנו ברכב שלה לבניין. אני עובד, היא לומדת. בערב אנחנו נוסעים חזרה. היא כמעט תמיד ממשיכה הלאה, אני מטייל שוב עם יפה, לפעמים נפגש עם האישה, לפעמים נשאר לקרוא. הכל בדיוק כמו קודם.

מקרה (שומר – רושם שמיני)

היא ניגשה אלי כמעט בסיום היום, כשרוב הסטודנטים והמורים כבר פינו את הבניין ורק כמה אחרונים עוד יושבים בחדרי העריכה, או בקומה למעלה עושים חזרות באולם. היא הייתה אחת מאלו שתמיד אומרות שלום, מחייכות, מתעניינות קצת. לפי איך שהיא נראית ומתנהגת ברור היה שהיא מהקומה השנייה, מבית-הספר למשחק.

היא נשארה קצת יותר, נשענה קצת יותר קדימה מעבר לדלפק שלי. בכל השנים שאני עובד פה אף-אחד לא דיבר איתי מכל-כך קרוב. חשבתי שאולי טעיתי, שאולי היא בכל זאת מהקומה הראשונה, שעוד פעם רוצים שאשב ברקע באיזה סרט שלהם, אשחק את התפקיד היחידי שהם חושבים שאני יודע לשחק – השומר.

טעיתי, אבל גם קצת צדקתי.

היא רצתה שאני אשחק את תפקיד השומר, אבל לא בסרט.

לעשות סדר (שומר – רושם שביעי)

***

החיים הם מרד נגד האדישות של היקום.

***

יש את החוק השני של התרמודינמיקה. אני לא יודע מספיק בשביל באמת להבין מה הוא אומר, וקשה להסביר מה שאתה לא מבין, אבל זה חשוב עכשיו. so bear with me.

השקדיה הראשונה

השקדיה הראשונה הייתה, לפחות בתחילה, עץ אפרסק לא מוצלח. לא ברור למה, אולי משהו בגנים, אולי עניין של השגחה. בזמן שכל עצי האפרסק האחרים באזור טיפחו פרי עגול יפה ועסיסי, השקדיה הצמיחה רק את הגלעין הקשה והמר שבתוכו.

המעשייה על עץ האלון

היה היה עץ אלון. היו לו שורשים עמוקים, והיו לו גזע עבה עם קליפה מחוספסת, והיו לו ענפים עבותים, והיו לו עלים ירוקים, ובעונה אפילו היו לו בלוטים.

בעיקר על הבלוטים הייתה גאוותו של העץ, וכל שנה בעונה היה ליבו מתמלא אהבה.

דווקא לב לא היו לו, אבל הוא לא ידע שאין לו לב, בכלל לא ידע מה זה לב.

יפה (שומר – רושם שישי)

***

אתמול מצאתי כלבה ברחוב. פודל קטנה עם מבט של כמה גלגולים. האמת שהיא מצאה אותי, פשוט חיכתה כאן מחוץ לבניין, וכשהגעתי היא נכנסה אחרי כאילו הכל כבר הוחלט וסוכם.

עליתי במדרגות כרגיל, פתחתי את הדלת כרגיל, סגרתי אותה אחרי כרגיל – או עד כמה שאפשר לעשות דברים כרגיל בזמן שאתה מודע לגמרי לכל מה שאתה עושה. לא יצרתי קשר עין, לא רציתי שיראה כאילו אני מעודד אותה לבוא אחרי, ובטח לא להפך, כאילו אני אומר לה ללכת.

רשימה

הרשימה הרגילה. רשימה על גב מעטפה של דברים שיש לעשות. פירוק לחלקים של מה שנדרש, מה שידרש ברגע שאחזור לארץ. מטלות. שמות קוד שמתרגמים לסידורים קטנים או פרויקטים גדולים. לא רשימה כמו זאת שכריס מרקר מציע בסרטו "ללא שמש".

a list of things that quicken the heart.

שידעו (שומר – רושם חמישי)

***

 זה לא נורא להיות שקוף. רוב האנשים שקופים זה לזה. אתה יכול לחלוף על פניו של אדם כל בוקר ולא לראות אותו. אתה יכול שהוא ירוקן לך את הפח מתחת לרגליים ולא תדע אפילו איך הוא נראה.

***

אני לא יודע איך קוראים לבחורה החדשה שמנקה את הבניין הזה, היא מעולם לא אמרה לי שלום, ואני לא יזמתי איתה שיחה. הבאתי לה פרחים ליום האישה , והיא אמרה לי תודה קצת מבוהלת. לא נראה לי היא ידעה שזה יום האישה, שמגיע לה פרחים.

על כתיבה \ ריימונד קארבר

 

בשלהי 1960 מצאתי שיש לי בעיה להתרכז בנרטיב בדיוני ארוך. למשך תקופה נתקלתי בקשיים בניסיונות לקרוא אותו כמו גם במאמצים לכתוב אותו. הקשב שלי אזל ממני; לא הייתה בי עוד את הסבלנות לכתוב נובלות. זה סיפור מורכב, טרחני מדי מכדי לדון בו כאן. אבל אני יודע שיש לזה קשר לכך שאני כותב שירים וסיפורים קצרים. כנס וצא. אל תתמהמה. תמשיך הלאה. אפשר שאיבדתי כל שאיפה גדולה באותו הזמן, סוף שנות העשרים שלי. אם זה מה שעשיתי אני חושב שטוב שזה קרה. שאיפה וקצת מזל הם דברים טובים שיהיו לצידו של כותב. יותר מדי שאפתנות ומזל רע, או שום מזל בכלל, יכולים להרוג. חייב להיות כישרון.

אישה (שומר – רושם רביעי)

***

התחלתי לצאת עם אישה אחת. מוזר שככה אומרים. אם כבר התחלתי להיכנס איתה. במקום לצאת לבד אני יושב איתה בבית ביחד. היא אישה מבוגרת. זה לא מפריע לי. גם אני איש לא צעיר. גם לא מפריע שהיא לא יפה במיוחד, או שאין לנו על מה לדבר. יש לה חן בתנועה ועומק בעין. החן והעומק האלו מספיקים לי. לא צריך הרבה.

הבעיה היא בריח.

מה לעשות (שומר – רושם שלישי)

***

אדם שהכרתי מת השבוע. לא באמת הכרתי אותו. שכן. חי בית ממול. אישה, שלושה ילדים קטנים. ממודעות האבל למדתי גם שהיו שני אחים, ששני ההורים עוד בחיים.

הוא היה אומר שלום בלי להגיד, רק עם החיוך, ראש מורכן קצת. הוא היה יוצא כל בוקר וערב עם הכלבה שלו לטיול. כלבה שמנה ובהירה וידידותית. רק הוא טייל עם הכלבה. כנראה שאשתו לא אהבה אותה.

עבר מפואר (שומר – רושם שני)

***

לא תמיד הייתי שומר כאן, למרות שאפשר לחשוב ככה. פעם הייתי עגורן. זו עבודה טובה מאוד. קודם כל הפרנסה מצוינת. חוץ מהקבלנים אתה מרוויח הכי הרבה, למרות שאתה רק פועל, ועוד זה שמתאמץ הכי פחות.

להיות עגורן זה הרבה אחריות, לכן משלמים הרבה. עגורן יכול ברגע אחד להרוס ציוד ששווה הון, או לגרום נזק שיעכב את העבודה בשבועות, או אפילו להרוג מישהו לא עלינו.

וזה גם מאוד בודד.

אין הרבה (שומר – רושם ראשון)

***

שעה שלישית לתוך המשמרת. אין שום סיבה לציין שזו השעה השלישית. באותה מידה זו הייתה יכולה להיות השעה הראשונה, הרביעית או האחרונה. כל השעות דומות אחת לשנייה. כמו המפטי לדמפטי. כמו מראה מול מראה. זה uncanny. אין לזה מילה בעברית, אבל האיש מהסביח אמר לי פעם שבאידיש זה טשודנע.

לא נשאר עוד מה לעשות

לא נשאר עוד מה לעשות. ממש ככה. לא נשאר עוד. הראשי, זה שדיבר ברבים, קם והלך. אחריו יצאו כל השאר. השאירו אותי לבד, שמחו שלא התאוששתי מהר מספיק בשביל להתחיל עם השאלות. מה. למה. כמה. כמה.

ההיפופוטם האחרון בעולם

ההיפופוטם האחרון בעולם חי לו בבריכה בגן-החיות של סיאטל. הוא היה לבקן וזקן וקראו לו מון. מון לא ידע שקוראים לו ככה בגלל שהוא שמן ולבן. הקשר בין מראהו החיצוני לצורת הירח מעולם לא עלה על דעתו, כנראה בגלל שמון לא ידע איך הוא נראה – למרות שיצא לו לתפוס את השתקפותו במי הבריכה הצלולים פה ושם. הוא פשוט חשב שזה דג גדול שמסתכל עליו מלמטה, בפעמים המעטות שהוא טרח לחשוב על זה. מון לא אהב לחשוב, והיו הרבה דברים שהוא לא ידע – כולל זה שהוא ההיפופוטם האחרון בעולם.

אי הילדים המעוותים – פרק חמישה-עשר

פרק חמישה-עשר – הגירה

אסור להירגע, אפילו לרגע. זה הלקח הברור מההעלמות של אנדה וליריק חוזרת עליו שוב ושוב בעודה מחפשת מחדש את נתיב העקבות שאיבדה מרוב פזיזות. רגע שאתה מוריד את ההגנות ישר החיים יחפשו מאיפה להכניס לך. ככה זה כשאתה ילד מעוות. שלווה היא רק סימן שהסכנה אורבת בקרבת מקום, מתכוננת לזנק עליך מאחור.

אי הילדים המעוותים – פרק ארבעה עשר

פרק ארבעה-עשר – מפולת

מג'דרה הייתה בטוחה שהעניין הסתיים והשלום הושג. היא החזירה לאנדה את החושן וסיפרה לו על ההסכם שהשיגה עם העורבנים והלכה להתכרבל בפינה, לשינה בה זכתה ביושר. רק שהצעקות החלו עוד לפני שהספיקה להניח את ראשה ולהרפות את עצימת עיניה. מג'דרה החליטה שאנדה וליריק יטפלו בזה בכוחות עצמם והשתמשה במוך שהצטבר בכיסי שמלתה כאטמי אוזניים.

אי הילדים המעוותים – פרק שלושה-עשר

פרק שלושה-עשר – הסכם שלום

מג'דרה לא האמינה על עצמה, אבל בתור מישהי שכל החיים חיפשה את העתיד היה נראה מטופש דווקא עכשיו לברוח ממנו. לרוב היא הייתה רואה רק תמונות, רגעים, כמו זיכרונות שבורים של דברים שעוד לא קרו. רק אחרי שנים של אימונים והתעלמות מההווה היא הצליחה להשיג מדי פעם ראייה רציפה של העתיד, לראות את שם ואז כמו שאנשים אחרים רואים את הכאן ועכשיו – אבל גם ראייה זו הייתה מקוטעת, פגומה, קצרת טווח.

נשימת

המון יומרה הייתה שם לפני הנפילה. התאמצנו מדי. בשביל לעשות את כל מה שעשינו בהתחלה באמת היה צריך יומרה, אבל אחרי שהכל כבר התחיל לרוץ היינו צריכים לדעת גם לשחרר. יומרה תמיד הופכת ליומרנות בסוף.

מעשה בשלושה נזירים

 

מסופר על מאסטר זקן ששלח שלושה נזירים שגדלו במנזרו לחפש אחר האמת.

נזיר אחד שלח המורה למדבר. הנזיר עשה כמצוותו והלך במדבר שבעה ימים. בשובו שאל המורה: ומה מצאת? ענה הנזיר בגרון ניחר: את הצמא מצאתי. האמת היא צמא.