אי הילדים המעוותים – פרק שניים-עשר

 

פרק שניים-עשר – מה עושים עם העורבנים

"הם הגיעו לפני שנתיים. עד אז היינו משתמשים במערות רק בחורף ושאר הזמן היינו מותחים את הערסלים שלנו ביער או בשדות. אנחנו לא יודעים מאיפה הם הגיעו, בהתחלה היו רק כמה עשרות. דווקא זה היה דבר טוב – הם היו תופסים את הציפורים הקטנות והעכברים שהיו פוגעים בשדות. העורבנים התרבו והחיות הקטנות אזלו והם התחילו לתקוף אותנו. חלק רצו לברוח, אבל היינו חייבים לשמור על הנפט בשביל הציקלופ, והאמנו שבסופו של דבר העורבנים יאלצו להמשיך הלאה לחפש טרף חדש. התבצרנו במערות וחיכינו."

אי הילדים המעוותים – פרק אחד-עשר

פרק אחד-עשר – קרוסין

אלף דוב נשאר במערת הכניסה הגדולה. לא הייתה ברירה – המערות התאימו בגודלן לנערים, לא לדוב הכי גדול שאי-פעם היה או יהיה.

נערה ונערה, שניהם גבוהים ובריאים וגאים, בעלי שער שחור וחלק ועיניים שחורות ובוהקות הובילו את החבורה דרך אינספור מסדרונות מתפצלים, מתוכם יצאו פתחים לכל מיני חדרים ודירות. היה נדמה שמאות ואלפי ילדים חיים בתוך העיר שמתחת לאדמה – ומה שהיה יותר מוזר היה שכולם היו בריאים לחלוטין, רק קצת חיוורים.

אי הילדים המעוותים – פרק עשירי

פרק עשירי – העורבנים

החבורה התקדמה בקצב איטי. ליריק ניסתה לדחוק באלף דוב להזדרז אבל הוא התלונן שהוא פצוע וחלש ואם היא רוצה שהוא יתקדם מהר יותר שתשיג לו משהו לאכול, עדיף חי. ליריק הבינה שזה לא ילך אחרת ונכנסה למעבה היער לצוד, אבל חזרה בידיים ריקות ומפוחדת, לא שהיא נתנה לכך סימן כלשהו. היה נדמה כאילו היער התרוקן לחלוטין מכל חי, ואפילו עקבות או סימנים אחרים לא נראו. ליריק ציפתה דווקא שככל שיתרחקו מהאזור המיושב כמות החיות תגדל.

תחשוב לפני שאתה חושב

"תחשוב קצת לפני שאתה חושב", זה כל מה שהיה לו להגיד לי. בן אדם עוזב את כל החיים שלו ויוצא למסע רוחני, נוסע ברחבי העולם ומבזבז את כל החסכונות שלו, בסופו של דבר מוצא את עצמו במנזר זן בקומה השבעים ושתיים של גורד-שחקים בטוקיו, וזה מה שהוא מקבל. שאלה אחת להציג לגורו הגדול. שאלה אחת. שאלתי למה אני לא מוצא את האושר. "תחשוב קצת לפני שאתה חושב".

אי הילדים המעוותים – פרק תשיעי

 פרק תשיעי – סיפורו של אלף דוב

אנדה שטף את רוב הדם מפרוותו של הדוב. כולם חוץ ממנו נגעלו מהדם הרב, וכנראה גם חששו להכאיב לדוב הענק והעצבני, אבל אנדה שמח על ההזדמנות לגעת בפרווה הגסה והארוכה, לחוש את השרירים הגדולים זזים ורועדים. עד אותו הרגע היצור הכי גדול שאנדה חש תחת ידיו היה עכברוש שאחיו הבכור תפס ומכר לו כחיית מחמד. אפילו הדם החם והדביק שכיסה את ידיו היה לו חוויה חדשה. אנדה תמיד חשב שגועל או פחד הם רגשות של בריאים, שרק מפריעים לך ללמוד ולחוות, ולכן לא טרח לאמץ אותם לעצמו.

אי הילדים המעוותים – פרק שמיני

פרק שמיני – מאבק ענקים

ליריק הובילה כמובן, אוחזת בידה מקל ארוך, מסתכלת קדימה למצוא את השביל הישן שמוביל דרך היער ובמעלה ההר. אנדה הלך אחריה, מחזיק את החבל בידו ומנסה לשמוע איומים מתקרבים. מג'דרה הלכה מאחוריהם והשתדלה בעיקר לא לרטון בקול רם ומפחדת שליריק שוב תתחיל לזרוק עליה אצטרובלים.

אי הילדים המעוותים – פרק שביעי

פרק שביעי – יוצאים למסע

הילד העיוור, הילדה הלבנה ודמגדת העתידות מול הבית של שלושת הקופים וחיכו שהטקס יסתיים והם יוכלו לצאת למסע. הבעיה הייתה שלמנהיגי האי לא היה הרבה מה להנהיג, רק כמה מאות או אלפי ילדים מעוותים (הם ניסו פעמיים לעשות צנזוס, אבל הילדים לא שיתפו פעולה) שדיי הסתדרו בכוחות עצמם. אז עד שהייתה להם סוף סוף סיבה למסיבה הם לא היו מוכנים לתת לזה להסתכם בטפיחה על השכם ודרך צלחה.

אגדה קצרצרה על דרקון נורא

היה היה פעם, בארץ רחוקה, דרקון.

אי הילדים המעוותים – פרק שישי

פרק שישי – משהו מספר את תולדות האי

"היה אי. האי נמצא במקום שלא נמצא, אבל האי נמצא בו. המון ילדים לא רצויים נזרקים לים. הילדים קוראים לעצמם מעוותים. לאי הם קוראים אי הילדים המעוותים. אבל האמת היא משהו אחר. האמת היא שהם ילדים לא רצויים והאי הוא מקום למי שלא רוצים אותו בשום מקום אחר ולמשהו. אי הלא רצויים ומשהו. אבל אנשים תמיד אומרים לא נכון. אז האי הוא אי הילדים המעוותים.

מעשה בגוזלה

סופיה הייתה גוזלה קטנה מאוד. סופיה הייתה גוזלה כל-כך קטנה שהיא אפילו לא ידעה גוזלה של איזה ציפור היא בכלל. למען האמת סופיה ידעה מעט מאוד, היא ידעה שקר לה והיא ידעה שרעב לה.

ולסופיה, בתור גוזלה קטנה מאוד, היה  רק דבר אחד לעשות כשרעב לה וקר לה – לצווח ולצעוק ולקרוא לאימא. אבל בגלל שסופיה הייתה רק גוזלה כל מה שיצא לה היה  "צוויץ צוויץ, צוויץ צוויץ" חורקני ומעצבן שלא עזר בכלום. ומרוב שהיה לה רעב וקר, ומרוב שהיא קראה לאימא שלה שתחזור כבר עם אוכל וחום, סופיה נפלה לאחור, ועשתה גלגול קטן, ובמקום להיות בפנים, היא מצאה את עצמה בחוץ. וככה סופיה נפלה מהקן וזכתה שיספרו עליה סיפור.

אי הילדים המעוותים – פרק חמישי

פרק חמישי – אנדה פוגש במשהו

אנדה ישב בצריף האדום ועשה את תרגיל הנשימה שלו. ילד עיוור שגדל אצל בריאים צריך לדעת לשלוט בעצמו, לצלול פנימה ולא לתת להתרחשויות בחוץ להשפיע עליו. היה לו הרבה מה לעכל. האי הזה שלא היה אמור להיות קיים בכלל, הקופים, הנבואה, המסע, ליריק… בעיקר ליריק.

אי הילדים המעוותים – פרק רביעי

פרק רביעי – מג'דרה מתחמקת

היא הלכה אחריהם בלי להגיד מילה ובלי לפתוח עיניים אפילו פעם אחת כל הדרך ממנדאב למומוד, שהיה הכפר הקרוב ביותר לצוק ולמפרץ. היא ניחשה מתי הם יעצרו וידעה שיש לה שלוש דקות לחכות בזמן שליריק מראה לאנדה את הצריף האדום שנשמר עבור מעוותים חדשים. בזמן שעמדה מחוץ לצריף הצליחה מגדת העתידות לראות מספיק קדימה לדעת שליריק תלך לחדר האוכל של הכפר.

אי הילדים המעוותים – פרק שלישי

פרק שלישי – נבואה עתיקת יומין

"אני שומע אותם מתקרבים", אמר העיוור בהנאה מרובה מדי ונפל מהערסל שלו.

האילם לא אמר כלום, אבל שירטט במהירות סימנים על גב ידו של החירש לספר לו מה אמר העיוור.

"אתה אידיוט!", צעק החירש, "שנינו ראינו אותם כבר מזמן."

אי הילדים המעוותים – פרק שני

פרק שני – ובו ליריק נתפסת לא מוכנה

תמיד זה קורה דווקא לה, דווקא כשהיא בתורנות מציל. אפילו נדבק לה כינוי בגלל זה. ליריק המושה. לא שאף-אחד מהנכים הפחדנים האלו העז לקרוא לה בשם בפניה. מג'דרה טענה שזה בגלל שהיא נולדה בזמן שהירח והשמש היו רחוקים והירח הרגיש בודד וחיפש חברה, אבל זה היה נשמע מטופש בערך כמו כל שאר השטויות של מגדת העתידות המפוקפקת. לך תסמוך על ילדה שההורים שלה זרקו אותה לים רק בגלל שהיא אהבה לישון עד מאוחר.

אי הילדים המעוותים – פרק ראשון

פרק ראשון – פרידה ללא צער

הוא ידע עוד לפני. ברור שהוא ידע. הם חשבו שהוא לא רואה שום דבר. מה שהיה נכון כמובן, אבל רק במובן הפשוט ביותר. הבעיה עם בריאים שהם לא טורחים להתעמק. אחת הבעיות. אומרים על מישהו שהוא לא רואה, אז הם לא יחשבו שאולי הוא שומע, או מרגיש, או חושב. שאולי הוא רואה טוב מאוד. רואה הרבה יותר רחוק ועמוק ממה שהם יכולים לתאר.

יציאה

לקחנו רק את המעט שבמעט. וויתרנו על כל דבר שהאמנו שנסתדר בלעדיו. המטרה הייתה לצאת. להתחיל מחדש. לא רצינו לטמא את הארץ החדשה בשרידים מהישנה. עניין אסתטי בעיקר. דווקא בגלל המהפכנות. התאהבנו ברעיון. היציאה הפכה לחשובה יותר מהארץ המובטחת. במתכוון הקצנו, הלכנו אל המופרך. גילינו שהאמונה שלנו מתחזקת ככל שנדרש יותר ממנה. אמונה שיכולה להזיז הרים לא מתקיימת במישור.

דו-קרב משולש

הכוס שלו ריקה. הוא היה מבקש למלא אותה אבל הכיס שלו גם ריק. אדם נמדד בכוס כיסו וכעסו, ולו אין אף-אחד מהשלושה. אולי יכול היה לכעוס על הכוס, על ריקנותה הפוחזת, אבל הוא קשור אליה מדי. גם בריקנותה היא כל מה שיש לו בעולם, כרטיס הכניסה שלו, ואם המוזג חסר השם ייקח לו אותה לא יישאר לו דבר. לא יהיה לו יותר צידוק לשבת בתוך הפאב החם במקום יאלץ לחזור לגלותו ברחוב הקר והרטוב.

מושלם

"בוקר טוב נסיכה", הוא מתאמן מול המראה, עם מברשת השיניים תקועה בתוך החיוך שלא יורד לו מהפנים מאז אתמול בערב, אולי עוד מאז שמצא את האומץ לגשת אליה. מצחצח, מחייך, משפריץ טיפות קטנות של קצף משחת-שיניים על המראה.

זקן השבט

בעיקר עצוב לו. אם היו שואלים לשלומו הוא היה אומר שבעיקר עצוב, ואז מסביר שזה עצב נעים כזה, עצב יפה. אבל הם לא שואלים והוא לא מסביר. אף אחד לא שואל לשלומו, ולא שואלים אותו גם שום דבר אחר.

חדר שינה

שוב הוא לא נרדם. שוכב במיטה בחדר השינה, מתהפך, מרביץ לכרית, צועק קצת. הכל חוץ מלישון. חדר אוכל לאכול בו, חדר עבודה לעבוד בו, חדר שינה לישון בו. הכל מאוד מסודר, מאורגן. רק שהוא לא ישן בחדר השינה שלו. או שאולי הוא כן ישן ורק חולם שלא, כמו קפטן פלום. חולם חלומות כל-כך אמיתיים על נדודי שינה שהוא מתעורר בבוקר עייף, משוכנע שלא ישן אפילו דקה.

מוזה

טוב נו, אני תקוע.
אז תוותר.
לא רוצה.
מה אתה רוצה ממני?
תני לי פתיחה.
פתיחה?
כן, תני לי משפט ראשון.
מה?
רק משפט, משם אני כבר אסתדר.

אליהו – פרק שביעי

פרק שביעי – בו אני שומע דעה שנייה ומחפש שלישית

מעבדתו התל-אביבית של יהודה גלר הייתה חבורה של עוזרי מחקר ומחשבים משוכללים בחדר קטן וכמעט נטול חלונות. לא היו שם כל מיני עכברים וצינורות ומבחנות כמו שדמיינתי. מה שכן מצאתי שם היה את סופיה, מסטרנטית לביוטכנולוגיה. מהמבט הראשון היא נרשמה אצלי כ"לא מתנצלת". פועלת ומדברת מתוך ידע מלא שהיא בסדר, בשלום עם עצמה ועם העולם. בלי מילות קישור מיותרות, לא כאילו ולא דוגרי. בלי כתפיים שחוחות או מבט מתחמק. לא מתנצלת.

מכתב

שוב הוא לא נרדם, כותב מכתב נוסף לַאהובה שעזבה. לפי חודש, קצת יותר, המעטפות התחילו לחזור חתומות. מאז הכל הפך להרבה יותר קל. הוא לא טורח לסגנן, להצניע, לא מנסה לדייק או להרשים, לא חשוב לו יותר לצאת גבר או רומנטי. ללא מען, ללא קהל, ללא יעד. הכתיבה מתקיימת רק עבור עצמה, משוחררת לחלוטין.

חיבוק

שוב הוא לא נרדם. העיניים שלו כבר כואבות מרוב הסחות דעת, טלוויזיה ומחשב וספרים. הוא מואס גם בחושך, שולח יד למתג.

התקרה רחוקה מדי, נורת הלהט החשופה מסנוורת מדי, צורבת את עיניו הפקוחות. הוא לא מסיט מבט, משתדל לא למצמץ. מעניש את עצמו על כך שהוא לא מצליח להירדם, על כך שלא מצא אהיל או אישה שתדאג לאחד.

דורבן

שוב הוא לא נרדם. הוא מוותר וקם, יוצא לחצר שלו, יושב על המדרגות המובילות לכניסה בלילה הירושלמי הקר. הוא חוזר פנימה ומכין לעצמו ספל קפה גדול. אם כבר הוא לא נרדם לפחות הוא יכול להנות מזה. הוא יוצא ומתיישב חזרה על המדרגות, לוגם מהקפה לאט ובזהירות.

זבן

שוב הוא לא נרדם. הזין שלו עומד, נפוח, כואב מרוב לחץ. אהובות מעטות עשו לו זקפה כזאת, אבל אף-אחת לא מלווה אותו זמן רב כמו האינסומניה, אף-אחת מהן לא השאירה אותו ער לילות רבים כל-כך, אף אחת מהן לא גרמה לו סבל כזה. אינסומניה אהובתי.

אליהו – פרק שישי

פרק שישי – בו אני תופס טרמפ

היא התרגזה עלי, כמובן. איך יכולתי לעשות כזה דבר בלי להתייעץ, ואני יודע שיש לה לחץ של הגשות, ובלי לשאול אותה על היעד, ועוד כל מיני תלונות אקראיות. הצלחתי לא להתרגז ולא להגיב, חיכיתי עד שתעבור הסערה. אחרי שהפיה סיימה למצוא כל סיבה בעולם למה עשיתי לה את העוול הכי גדול שיש היא הודתה שהיא ממש צריכה חופשה, ושפראג נשמעת סבבה, ואיזה חמוד אני.

שלוש אגדות לא מסופקות

מגלה הארצות

הוא ממש רצה למצוא את ארץ הזהב האגדית. אחרי הכל זה מה שמגלה ארצות אמור לעשות. לא סתם הולכים ועושים תואר והשתלמות והתמחות. אפשר להישאר במשרה נוחה באחת החברות הגדולות, לצייר מפות, לדייק פרטים על ארצות שכבר התגלו, לשרטט קווי חוף גואים ונסוגים – אבל תמיד אמרו לו שהוא טיפוס חולם. החלום שלו היה למצוא את ארץ הזהב האגדית.

אלף עגורים

הקופסה כמעט עפה מידו, מפתיעה בקלותה. הוא מניח אותה על המדף הנכון, מייעד אותה לצאת מחר לירושלים. הוא עובר בתנועה אוטומטית לחבילה הבאה בערמה, מרים, בוחן את היעד, מניח במקום הנכון. תחושת הקלילות מתפשטת מכף-ידו מעלה עד למודעות. הוא עוצר את עצמו וחוזר לקופסה הקטנה, קצת פחות מקופסת נעלים. הוא מרים שוב, בזהירות. הקופסה מרגישה קלה מדי, משקלה לא מצדיק אפילו את הקרטון שעוטף אותה. כאילו מלאה בהליום. הוא מטלטל אותה ליד אוזנו, רעש של נייר על נייר.

אליהו – פרק חמישי

פרק חמישי – בו אני מקבל עבודה חדשה

התשובה למכתב שטמנתי הגיעה למחרת בהודעה ממספר לא מזוהה. לצערי לא נותר העתק במגירת העדויות אבל הנוסח היה "מחר בשש בבוקר בבית של הרב". לא ידעתי מה לחשוב לעצמי, לא ידעתי כלום. רק האמנתי שקורה כאן משהו מאחורי הגב שלי ורציתי, בטעות אנושית נפוצה, שהוא יקרה דווקא בְּפָנַי.

לווין

הוא מוצא את הילד בפארק, יושב על ספסל ובוהה בכדור-הארץ דרך הכיפה השקופה. פרט לבנו הצעיר הפארק עומד ריק ונטוש. מראה השמיים השחורים לחלוטין בין נקודות האור הרבות מספור גורם לו לחוש קור זוחל לתוך עורקיו ועצמותיו, מרוקן אותו מבפנים. הוא לא היחיד ששמי-הלילה משפיעים עליו ככה. כל ילידי הארץ לא סובלים את שמי הלילה החדשים, הכוכבים הבוהקים מדי והאפלה החשוכה מדי.

אליהו – פרק רביעי

פרק רביעי – בו אני פותח חבילה מהרב

התעוררתי מערב השתייה עם אליהו בדיוק אותו אדם שהייתי ביום שלפני. הזרע נשתל עמוק ולקח לו זמן לפרוץ את פני השטח. או שזה פשוט האלכוהול. לא רק שהשתייה מאפשרת לאנשים לחיות בהווה, בלי אשמה ועכבות וחששות, אלא גם דואגת שכל מה שקורה תחת השפעתה נשאר שם. כאן ועכשיו, ורק ההנגאובר נשאר כעדות למה שהיה אתמול.

מקום

מאוורר התקרה מסתובב בכיוון ההפוך, נכנע לרוח החמה שזוחלת פנימה מהחלונות הגבוהים. איש לא קם לנסות את המתג. הוותיקים יודעים שהמאוורר רק יערבב את האוויר בחריקה מתמשכת, יגרש את השקט ולא את החום. והם שונאים שינויים. הצעירים כלל לא יודעים שהמאוורר שמיש, ולא היו מנסים את המתג בכל מקרה. הם מוצאים גאווה בחום ובסבל. הסיבוב הפסיבי-המת של המאורר הוא חלק ממה שמייחד אותם משאר האנשים בשאר העולם. מה שהופך את המקום לְמָקוֹם.

שומת-לב

שבע שנים, שבע שנים ובחורה אחת לא-אפשרית. יש מצב טוב שזה התחיל עוד לפני והוא פשוט לא שם-לב לכך. הוא יכול לדמיין כל מיני מקומות ומצבים בהם דרכיהם הצטלבו בלי שהרים מבט בזמן. תחנות אוטובוס, הופעות, טיולים, חדרי מיון. מאחר והוא לא יודע את הגיל שלה קיימת האפשרות שהם נפגשו בפעם הראשונה במחלקת היולדות בתל-השומר, אולי אפילו ראו אחד את השנייה אז, ראו ושכחו.

אליהו – פרק שלישי

פרק שלישי – בו אליהו מספר על קללותיו הרבות ושלי היחידה

אני לא יודע איך זה בחיים שלכם, אבל אצלי כל השיחות החשובות קרו תמיד בזמן, או במצב התודעה, הלא נכון. אפילו אחרי שהפסקתי לברמן, אפילו אחרי שהפסקתי לשתות. תמיד שיחות חשובות מזדמנות כשאין אפשרות לנהל אותן, כשהמאמץ למצוא את המילים, ליצור מהן משהו, נמצא רחוק מעבר להישג יד. השיחה עם אליהו חרגה מעבר לחוק הקבוע הזה, שמה אותו ללעג. לא רק במצב התודעה הכושל, על השעה המאוחרת והאלכוהול והריב עם הפיה; אלא גם במקומות אליהם היא ניסתה לקחת אותנו בעל כורחנו.

לצפות בה נעלמת

המרפסת הבודדה הזאת.  מזח בין הבית לרחוב, לעמוד ולראות את כל האנשים מפליגים למקומות אחרים ואתה נשאר מאחור לנפנף להם ולקוות לשובם. בדיוק ככה כשהילה עזבה, יצאה לרחוב והפליגה הלאה בזרמים המהירים של המדרכה, והוא במרפסת מתבונן בה מתרחקת, פונה שמאלה למנדלי מו"ס, נעלמת מעבר לאופק, מתבונן ומקווה שהיא תסתכל אחורה ולמעלה ותראה אותו מסתכל עליה נעלמת.

אליהו – פרק שני

פרק שני – בו אני מגיש כוס ראשונה לאליהו

כל הדברים האלו קרו לפני שסיימתי להרכיב את החיים שלי. אנשים מתנהגים כאילו ברגע שתינוק מגיע לעולם הוא כבר יודע מה לעשות בחיים האלו שניתנו לו. אין עלוני איקאה עם חלקים ממוספרים וציורים שמדריכים אותך צעד אחר צעד. גם אם היו ספרי הדרכה כאלו אף-אחד לא היה מתייחס אליהם ברצינות, לא היה מוכן להקשיב. אנחנו חייבים ללמוד בעצמנו, להיכוות. אורז אנחנו מכינים לפי ההוראות על האריזה.

מעיין

הדם עולה ונשפך לו מהאוזן, כמו מבעבע מתוך האדמה. הוא שוכב על האספלט, עיניים פקוחות מסתכלות לשמאל, ברכים מונחות לימין. כאילו הוא עושה פיתול בשיעור יוגה. חלק גוף תחתון פונה ימינה, זרועות וראש שמאלה, דם עולה בפעימות ונשפך מהאוזן שלו.

גן עדן

הוא עוצם את עיניו, נותן לשקשוק הגלגלים לעבור דרכו, לערסל אותו ברכות. היום בדיוק הוא בן שלושים והוא הצליח, חי את החלום. מסע הרכבת הראשון של שארית חייו. ביג'ינג לשיאן. הכל מאחוריו, כל הדרך שעבר בשביל להגיע לרגע הזה, כל הקשיים. הכל נעלם במקצב הרך של הרכבת.

אליהו – פרק ראשון

(חלק ראשון – כוס לאליהו)

פרק ראשון – בו אני מחכה למפתח

זה לא היה אמור להיגמר ככה. אין כאן שום הפתעה, מעט מאוד דברים מסתיימים כמו שצריך, כמו שהיינו רוצים. בכל מקרה אנחנו עוד רחוקים משם. יותר מטריד שהסיפור לא היה אמור להתחיל, לא ככה ולא בכלל. חיכיתי ברחוב. מישהו היה אמור לעבור ברכב ולתת לי מפתח. אני לא זוכר מי או מה המפתח היה אמור לפתוח. סתם מפתח מתכת זול כזה, מהסוג שפותח דלתות שאפשר לפרוץ עם כרטיס אשראי או בעיטה טובה. זה כל מה שעשיתי, חיכיתי למפתח הזה. לא חיפשתי כלום, בטח לא אותה, קטנה וקלה, לחיים סמוקות מהקור הירושלמי החד. בוקסר וסווטשרט דהוי בתוך מעיל חורף כבד, מהסוג שרוסים רציניים לובשים בלי להכניס את הידיים לשרוולים.

רחמים

היא עוזרת לו להניח את הראש ובעדינות סוגרת את קרש העץ על צווארו. הוא שוכב על גבו ומסתכל על הלהב הענק שאורב מעליו, דרוך. היא אוספת את החבל בידה הימנית, כורעת לידו, מלטפת את שיערו בידה השמאלית, לוחשת דברים באוזנו.

מפולת

פיתחתי צליעה ברגל ימין. לא נפצעתי או משהו, הכול עם הרגל היה בסדר גמור. בכל זאת התחלתי ללכת עם ברך ימין נעולה, ככה שבשביל ללכת הייתי צריך לעשות כזה חצי עיגול עם הרגל בשביל להעביר אותה קדימה. אפשר להגיד שעשיתי את זה מתוך החלטה, אבל לא ממש החלטה מודעת. הצורך שלי שאנשים יראו אותי, שהמבטים יפסיקו לחלוף דרכי בלי לשים לב שיש שם משהו, הניב את התוצאה הזאת. המודע וכל מה משתחתיו החליטו להניב פתרון פיזי חד לבעיית אי-הנראות ובוקר אחד קמתי עם הצליעה. זה עבד. מבטים נעצרו, אפילו נמשכו מכיוונים אחרים להסתכל על האיש הצולע הזה שמושך את עצמו במעלה הרחוב.

איש הפח

איש הפח, לפני שנהייה איש הפח, היה איש רגיל. הוא היה עשוי בשר ודם והיו לו אבא ואמא בדיוק כמו לכולם. אותו איש רגיל הלך בעקבות אביו הרגיל ונהייה חוטב עצים. האיש בגר ואביו הזדקן והלך בדרך כל בשר. האיש התעצב מאוד אך המשיך לעבוד קשה בחטיבת עצים ודאג לכל צרכיה של אמו. לא עברו שנים רבות והיא הצטרפה לבעלה, ואיש הפח לעתיד, שלא רצה להישאר לבדו, חיפש לו אישה מבין המנצ'קניות.

הרקדנית

היה הייתה בארץ רחוקה רחוקה רקדנית יפה יפה. מהרגע בו הצליחה לעמוד בכוחות עצמה החלה הרקדנית לרקוד ולא חדלה. היא לא הייתה רוקדת רק בחזרות ובהופעות אלא גם בדרך אליהן – ואפילו בהפסקות האוכל היה אפשר לתפוס אותה מחללת עם הצלחת ביד. הולכי רכיל היו מספרים שהיא רוקדת גם בשנתה ושלא מדובר באיזו מחויבות לאמנות המחול אלא בהפרעה נפשית קשה.

גפן של איש אחר

היא החביאה בדל בתוך האגרוף. ידעתי שזה מה שהיא עושה. הרגשתי את זה. היא תמיד הייתה חכמה ממני אבל למדתי. אינסטינקטים. לדעת להבחין בתנועות שמאחורי התנועות, בהטעיות הקטנות. תמיד ברגע של שלווה, כשאני מרגיש הכי בטוח. סיגריה בוערת, מזלג, קיסם. ציפורניים שלופות או אגרוף סגור. ואחרי מגיע הליטוף. הגלדים והצלקות והליטוף. הליטוף איפה שהעור עוד חלק ובריא ואיפה שחקוקות העוולות הישנות. איפה שהגוף מסרב לשכוח.

פריצה והסתערות והארץ שלנו

הוא לא זוכר מתי זה התחיל. לפחות שבועיים. אולי חודש. אולי יותר. קשה לו לדעת בדיוק. הימים זולגים אחד לתוך השני. מתישהו לפני הדייט עם ההיא. בטוח אחרי שנעמי עזבה. לוחץ לו מאחורי עין שמאל. הוא לא בטוח שזה תמיד עין שמאל. היום זו עין שמאל. אבל אולי לפעמים זו ימין. נדמה לו שלפעמים שתיהן לוחצות. אבל אולי אחת סתם מגלה סימפטיה לשנייה. שלא תכאב לבד. בכל מקרה היום זו שמאל.

הים לא רוצה אותי היום

התרגשות גוברת אוחזת בשי כשהוא יורד בנקיק המוביל לחוף ארסוף. עיקול ראשון מגלה משולש קטן של ים כחול, צעד אחד מספיק שיעלם חזרה מאחורי קירות הנקיק. עיקול שני פותח משולש גדול יותר של ים, סירה טבועה חלודה במרכזו, רמז ראשון של חוף חולי. סיום הירידה פורש מאופק לאופק, ים, רצועת חול צרה וצוקים אדומים. הנקיק, הירידה הפתלתלה והמעכבת, החשיפה הסובלנית של הים. משחק מקדים מושלם.