לספר בסיפור

"להכיר בזיוף כזיוף, תורם אך ורק לניצחונם של רואי-החשבון" (וורנר הרצוג)

[שיחת טלפון עם התסריטאי של "הבלתי נסלח", בה אנו מדברים על ההגדה של פסח, דון קיחוטה, סיפורים שמספרים בסיפורים, וגם קצת על "הבלתי נסלח".]

זה לא הדבר הראשון שנאמר ובכלל יש לי עניינים אחרים איתו, אבל מאחר ועכשיו חג הפסח, וזו שאלה שמטרידה אותי בזמן הזה, אני שואל אותו אם הוא קיבל את השראתו לתסריט של "הבלתי נסלח" מההגדה. התסריטאי צוחק, מחמיא לי על ששמתי לב לעניין. הוא מספר איך הוזמן פעם לסדר פסח אצל חברים יהודים, ואיך הוא ישב שם והקשה קושיות. למה אלוהים הקשה את לב פרעה? למה בכלל הגולה? למה מראש כל הסיפור הזה, שסופר עוד לפני שהוא קרה, בברית שעשה אלוהים עם אברהם, סיפור שנכתב ובויים על-ידי אלוהים? וענה לו מי שהיה אחראי על הסדר שזה קרה אז כדי שנספר היום, כדי שיהיה זיכרון ואות. סיפור שיחזיק אלפי שנים.

רק שאנחנו לא מספרים סיפור, אנחנו מספרים בסיפור, אני מתקן אותו. ההגדה מספרת איך אנו אמורים לספר ביציאת מצריים, אך לא עוסקת ביציאת מצריים עצמה. והציווי להגדה מגיע מהדבר עליו אנו מספרים שאנו אמורים לספר. "והגדת לבנך", זה כתוב שם בסיפור עצמו, זה שבכלל לא שמסופר בזמן הסדר, בשמות י"ג. לפני דון קיחוטה ולפני אכילס, גם אלוהים ידע שהוא דמות בסיפור.

והוא מספר לי שזה באמת הרגע שנפל לו האסימון, או יותר נכון שוב נפל לו האסימון. כל עם צריך מיתולוגיה. זה בערך כל מה שיכול לחבר אנשים שונים ביחד. איזה סיפור משותף על אירוע גדול. נפילת טרויה למשל. בשביל האמריקאים זה כיבוש המערב, בשביל היהודים זו יציאת מצריים. "כל דור ודור קמים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".

וכאן אפשר לשאול – אם הוא כל-כך אוהב את היהודים למה קודם חייבים לקום עלינו ורק אז להציל? למה לא שלא יקומו ולא יציל?

אף תסריטאי, יהודי או גוי, לא ישאל שאלות כאלו. והתשובה צריכה להיות ברורה לכולם, גם למי שלא עוסק בזה מקצועית, מאחר וכולנו מומחים בסיפור סיפורים. אף-אחד לא זוכר להגיד שנעשה לו נס בכל יום ויום בו הוא נוסע לעבודה וחזרה וכלום לא קורה. אבל אם כמעט ותהייה תאונה, או אם ממש תהייה תאונה אבל לא נפגע, ואפילו אם נפגע אבל ניצל בניתוח. אז כולם יכריזו שקרה נס. נס הוא לא היציאה מהמציאות, מהשגרה, אלא החזרה אליה. אין נשימת רווחה בלי קדום עצירת נשימה. אין תיקון בלי שבר. אין גאולה בלי גולה.

חייבים שבר, וחייבים שהוא יהיה אמיתי. לא במקרה סיפורים שכתוב להם בהתחלה "מבוסס על סיפור אמיתי" עושים לנו משהו. ואנחנו אומרים "אני לא מאמינה שזה באמת קרה!" או "את חושבת שזה באמת היה ככה?". 

וכאן הוא מסביר לי מגיעה הבעיה האמיתית, או בעיית המקור, תלוי איך נתרגם genuine problem. יש כוח לאמת, לסיפור שקרה במציאות. אבל מה אם אתה לא אלוהים אלא רק אדם, מה אם אין לך את היכולת לקחת סיפור שאתה רוצה לספר ולהפוך אותו למציאות כדי שתוכל לספר עליו סיפור אמיתי, להפוך אותו מאפשרי להכרחי? ואז הוא חשב על סרוונטס. כנראה לא הראשון, אבל וודאי המפורסם ביותר, שהבין שהדרך הטובה ביותר לקחת סיפור ולהפוך אותו לאמיתי היא באמצעות המצאה של סיפור על הסיפור.

לכן, בהערת שוליים, אני רוצה להזכיר לכם שסרוונטס לא כתב את דון קיחוטה (לפני יותר מארבע-מאות שנים!). הוא רק ערך את התרגום של ספר שהוא מצא בשוק. ובספר השני דון קיחוטה כבר מכיר את הספר הראשון שיצא אודותיו. עד כדי כך. ומי שרוצה להתעמק בזה יותר יכול לקרוא את ההקדמה לדון קיחוטה. או עדיף בכלל סיפור שמופיע בספר אחר, בן שלושים שנים בלבד, בו דמות של מחבר ספרי בלש בשם קוין עונה לטלפון שמיועד לפול אוסטר ומוצא את עצמו בתפקיד בלש בסיפור מתח אמיתי, שבמהלכו הוא הולך לבקר את הסופר פול אוסטר בביתו, ופול אוסטר מספר לו על מסה שהוא כותב על מי באמת כתב את דון קיחוטה. התאוריה היפה של הדמות פול אוסטר (ואולי גם של הסופר פול אוסטר), שאני עושה לה עוול בספרי אותה מחדש כאן בקיצור שכזה, היא שדון קיחוטה התחפש למתורגמן אותו שכר סרוונטס בשביל לתרגם את דון-קיחוטה. כל זה קורה בסיפור הראשון בספרו של פול אוסטר "הטרילוגיה הניו-יורקית", עליו ככל הנראה אנו חייבים להודות לחורחה לואיס בורחס, ובכל מקרה לקרוא את סיפורו "פייר מנאר, מחבר דון קיחוטה" – אפילו שהוא עוסק יותר בזיוף המספר מאשר בזיוף הסיפור.

לטוות מעשייה שלמה שתארוג את הסיפור שהוא רוצה לתוך המציאות הקיימת, ככה שאפילו לא נראה את התפרים. אני אומר לו שהיום זה אופנתי מדי, ז'אנר ה"פאונד פוטג", הסרט שמספר לנו בתחילתו שהוא כלל אינו סרט, אלא קלטות שנמצאו במקום זה או אחר. ובכלל אופנת המוקמנטרי הזאת. הוא מזכיר לי שזה טריק מוכר מעולם הספרות, אם העמוד הראשון של "ספר לבן" מאת פאול קוהוט, או המקרה ההפוך של העמוד הראשון של "בית מטבחיים חמש" מאת קורט וונגוט. אחד לוקח סיפור אמיתי על מלחמה ומוות והופך אותו לסיפור מדע-בדיוני פנטסטי, ואחד לוקח סיפור פנטסטי על איש שלומד ללכת על התקרה והופך אותו למקרה משפטי אמיתי:

ואני מבקש ממנו לחכות שנייה ורץ למדף הספרים שלי ומתרגם לו את הפסקה הבאה:

..אבל אז נעמדים להם קוראים רבים, גדולים כקטנים, בפישוק רגלים ומצהירים: "אבל אדוני הנכבד, אם אתה כותב לנו משהו שלא קרה, אנחנו בכלל נשאר אדישים וקרים כמו קרח!" ולכך אני רוצה לענות: זה לא משנה אם הסיפור קרה או לא קרה. העיקר שהוא אמיתי! סיפור הוא אמיתי אם הוא יכול היה לקרות בדיוק כפי שמספרים אותו. את זה הבנתם? אם הבנתם את זה, הרי הבנתם כלל חשוב מאוד באמנות. ואם לא הבנתם, זה גם לא נורא.

זה לא סרוונטס. זו מבואה קצרה מתוך אחד הטקסטים היותר יפים שנכתבו על כתיבה, ההקדמה ל"פצפצונת ואנטון" של אריך קסטנר, ועכשיו לכבודכם אני מרשה לעצמי לצטט עוד חלק קטן מתוכה: כשילד קטן מוציא מתחת לתנור העצים בול עץ קטן ואומר לי"דנדיגידן, או דיו, או הויסה" העץ הופך לסוס. סוס חי ואמיתי. וכשאחיו הגדול מסתכל על חתיכת העץ ומטלטל את ראשו אומר "זה הרי לא סוס, אתה פשוט חמור," זה לא משנה את העובדת.

הוא מודה שקסטנר פחות מוכר לו, ושהוא יבדוק, אבל שאולי כדאי שנדבר קצת גם על "הבלתי נסלח". הוא שואל אם שמתי לב לדגל אמריקה שמתנפנף שם מאחורי איסטווד כשהוא נותן את החוק לתושבי העיירה. מורה להם לקבור את החבר שלו ("אניטיגונה"?), להתייחס היטב לזונות ("הגר והאלמנה"?), ושאם הם לא יעשו כך הוא יחזור ויהרוג את כולם ("עיר ושמה גיהנום"?).

הוא מספר שהדגל זה טאצ' של איסטווד, אפילו שהוא עצמו כתב שכל העלילה מתרחשת ברביעי ביולי, ולא מסתיר את התסכול שלו על כך שאיסטווד עיכב את הסרט בעשור. למרות שהוא מצא נחמה בכך שבסוף זה יצא טוב בגלל מלחמת המפרץ. הלימה מסויימת. אבל חשוב לזכור על מה באמת הסיפור – הוא קודם כל בא לספק תשובה לשאלה של אמא שלא מבינה למה הבת שלה, בחורה נאה מבית טוב הלכה והתחתנה עם רוצח וגנב ידוע לשמצה. או לפחות כך מסופר לנו בכתוביות הפתיחה של הסרט. הסיפור מבקש תשובה. ומה שמניע את העלילה זה בחור צעיר ששמע מהדוד שלו סיפורים על המערב הפרוע, ורוצה להיות בעצמו גיבור של סיפור כזה. לברוח לקרקס. בדיוק כמונו, אם לא היינו כאלה פחדנים. יש לו כבר שם של גיבור מערבון, יש לו כבר סיפור על חמישה שהרג, כולל מקסיקני שהתנפל עליו בסכין. אבל הבחור רוצה שכן יהיה מסומן ולא רק מסמן, לא סתם לספר סיפורים (והוא מדבר את שפת המערבונים כשפת אם, מיומן בה כקורא אפילו יותר מדמותו של הדמות שכותבת אותם). הוא רוצה להיות רוצח ולכן פונה לרוצח הגדול מכל שילמד אותו – לוויליאם מאני. וכנראה הסצנה היפה ביותר היא לראות את הסיפור שלו מתמוטט, את שפת המערבונים עצמה קורסת, מתחת לעץ הדעת.

ולמי שרוצה להיזכר, במקום לספר בה אפשר פשוט לראות אותה:

וזה מתחבר בדיוק לדבר הבא שהוא אומר לי, על החוק הבסיסי בתסריטאות שנזרק לגמרי לפח ב"בלתי נסלח": אל תספר, הראה. Show, don’t tell. "הבלתי נסלח", כמו ההגדה של פסח, כמעט ולא רוצה להגיע לדבר עצמו, רק לספר עליו, לספר בסיפור ולא את הסיפור. לגיבור של "הבלתי נסלח" אין כינוי מערבוני, כמו ליתר האקדוחנים בסיפור. הוא מכחיש את עברו, מבקש שלא יספרו מי הוא היה לילדיו, ורק מספר שוב ושוב על אשתו – כמו חוזר בתשובה שחייב לחזור שוב ושוב על הסיפור החדש שהוא מספר לעצמו פן הסיפור הישן יתחיל להציץ מבין התפרים, מה שקורה מספר פעמים לאורך העלילה עד שכל התפרים נקרעים לחלוטין.

הסיפור לא רק מאחה את המציאות, מייצר אותה, הוא גם מאפשר לנו לחיות איתה. לא מקרה שוויליאם מאני חוזר פעמיים על כל מה שאפשר לקרוא לו תפיסתו המוסרית, פעם אחת בסוף הסצינה לעיל "לכולנו זה מגיע, ילד". ובסוף העימות הסופי (ושימו לב שהיחידי) בסרט.

בשביל שיהיה סיפור, בשביל שתהייה חוקיות, בשביל שיהיה חוק, צריך את האירוע הזה, צריך את "היד החזקה", כי אחרת זה לא מספיק. אירוע שאחריו כל המציאות תשנה את מהלכה, אירוע שכל הסיפורים שיבואו אחריו יסובו סביבו כמו ציר. או שנהפוכו, שאלו דווקא הסיפורים שהופכים אירוע אלמוני לציר היסטורי?

וזו השאלה המטפיסית הגדולה – מי בא קודם, הסיפור או האירוע?

הוא מסכים איתי, אפילו שהוא שם את הכסף שלו על הסיפורים. הסיפור נותן משמעות למציאות, אך המציאות נותנת משמעות לסיפור (וצריך להיזהר כאן, מאחר והשיחה התנהלה בשפה האנגלית, בה מבדילים בין meaning ל-significance). זה מה שדמותה של אליס תות-שדה יודעת, ולכן היא לא מקבלת את ההקבלה החוזרת פעמיים בין זונות לסוסים. בהתחלה אפשר לחשוב שהיא אכזרית מדי, אבל בסוף אנו מבינים שהדרך לשנות משהו, לספר סיפור חדש, היא בדיוק זאת. דם ואש ותמרות עשן. לכן אולי בסוף הזונה שחתכו מחייכת, כי להרוג שני בוקרים לא היה משנה כלום, לא עוזר לאף-אחת. אבל עכשיו, אחרי שנכתב חוק חדש, סיפור חדש, אולי משהו כן ישתנה. לכן אולי אשתו של וויליאם מאני התחתנה איתו. חייבים כל הזמן למרוד, כל הזמן לצאת מעבודת לחירות, לשים עליונים תחתונים ותחתונים עליונים. כן, האמריקאים התנערו מעול הבריטים, אבל עכשיו הם צריכים להתנער גם מעול עצמם. האקדוחון תמיד חייב לחזור, ולנקות את העיר מהשחיתות המתחדשת. יציאת מצריים לעולם לא מושלמת. 

ואני מציע לו בחזרה שלכן פגישתנו הראשונה עם משה המבוגר היא כאשר הוא רוצח אדם, בדיוק כמו גיבור המערבון. רוצח אדם ונמלט מהעיר – רק כדי לחזור אליה כגיבור ומושיע. הגיבור הוא לא זה שמציית לנורמה  או מבצע את החוק הקיים והתקני, אלא זה שקובע חוק חדש, נורמה חדשה, פרדיגמה חדשה. ויש כאן אמירה חזקה של איסטווד, שעדיין החרב מנצחת את העט, או לפחות שהעט תלויה בחרב, מגיעה בעקבותיה. שעדיין אלוהים, בשביל לספר את הסיפור שלו, צריך שמשה יבוא וישחק את הדמות הראשית. שיהיה מה לספר. מצד שני קשה לפספס את דעתו של איסטווד על מספרי סיפורים בסרט הזה: כן, יש את הרוצחים השם יקום דמם, אבל הם עדיפים על אוכלי הנבלות ימח שמם.

והתסריטאי ממשיך ומספר לי על הסיפורים שהדמויות מספרות לעצמן ואחת לשניה בסרט, ואיך כל מה שקורה בו, פרט לעימות הסופי, מסופר בזמן שהוא קורה – לפעמים מה שקורה ממש ("אני גוסס חברים") ולפעמים ההפך ממה שקורה ("אני לא בועט בך, אני רק מדבר"). ועל הקריירה של איסטווד, שבאמת הוא אחד האנשים היחידים שאפשר להגיד שהוא מיתוס חי ונושם ולועס סיגר, שלא במקרה לוהק לתפקיד "רוח המערב" (יחד עם חמשת האוסקרים שלו) בסרט "רנגו" – וגם שם, העובדה שזה לא איסטווד במציאות, לא אומרת שזה לא איסטווד באמת (not real, but true). איסטווד, כשהוא עושה סרטים כמו "הבלתי נסלח" או "גראן טורינו", לא רק עושה סרט נוסף, אלא כותב מחדש את כל הסרטים שלו שנעשו לפניהם. כמעט שני עשורים מפרידים בין המערבון הראשון של איסטווד כבמאי ועד האחרון שלו, בו אנו מדברים עכשיו. אבל זה כבר מתארך, ובכלל רצינו לדבר על משהו אחר, והוא אומר שנסיים את השיחה על "הבלתי נסלח", כי הוא כתב סרט שלם שאולי כמו ההגדה, ואולי כמו דון קיחוטה, מספר סיפור בסיפור, ויש גבול לכמה אפשר לחיות באינסוף הנפרש בין שתי מראות, לשגות במיז-אנ-אבים. בייחוד כשאפשר וקל וטוב ופשוט יותר לראות את הסרט עצמו.

והוא מסיים בציטוט לא מדויק של בורחס:  העולם הנגלה הוא מבחינת אשליה, ולכן נתעב להרחיבו באמצעות ראיים, משגלים או סיפורים.

ושם מסתיימת שיחתנו, שעדיף היה שלא הייתה מתרחשת.